נושאים נוספים
	התקשרות 973 - כל המדורים ברצף
	מיהודי תובעים אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות
	ציפייה לגאולה בקוצר רוח
	מבצע מצה תשל"ג
	פרשת ויקרא
	הלכות ומנהגי חב"ד

קדושת השבת היא על-פי מדידת והגבלת העולם ולכן 'מקדשא וקיימא' * לעומתה קדושת יום-טוב נמסרה לבני-ישראל, שהם למעלה מטבע העולם, ובכוחם להפוך חול לקודש * חודש ניסן, שהוא הראש להנהגה שלמעלה מהטבע, הוא 'ראש-השנה לרגלים' ו'ראש-השנה למלכים', שעניינם שליטה והתנשאות על הטבע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא בגמרא¹ "באחד בניסן ראש-השנה לחודשים... מנלן? דכתיב² החודש הזה לכם ראש-חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". כלומר: אף-על-פי שהתחלת השנה היא מחודש תשרי, מכל-מקום, מניין החודשים מתחיל מחודש ניסן.

אמנם, בעניין "ראש-השנה לחודשים" אין נפקא-מינה בנוגע למניין השנים³.

אך ישנו עוד עניין באחד בניסן שנוגע למניין השנים – כדאיתא במשנה⁴ "באחד בניסן ראש-השנה למלכים", "רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך... וקבעו חכמים אחד בניסן לתחילת שנתו, ואפילו עמד בשבט או באדר, כלתה שנתו משהגיע ניסן, ויתחילו למנות לו שנה שנייה"⁵.

ועוד זאת, ש"באחד בניסן ראש-השנה לרגלים", "נפקא-מינה לנודר, למיקם עליה בבל-תאחר", שאינו עובר בבל-תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן, וחג המצות תחילה⁶.

וצריך להבין: מהי השייכות של "רגלים" ו"מלכים" לחודש ניסן דווקא, שלכן נקבע אחד בניסן להיות ראש-השנה למלכים ולרגלים, אף-על-פי שהתחלת השנה היא מחודש תשרי?

ב. ויש לבאר תחילה כללות עניין ה"רגלים":

החילוק שבין יום-טוב (רגל) לשבת – ששבת "מקדשא וקיימא"⁷, מה-שאין-כן יום-טוב שקביעותו תלויה בבית-דין, שנאמר⁸ "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", אתם כתיב, "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'"⁹.

והעניין בזה:

קדושת שבת נקבעה מצד הבריאה עצמה, היינו, שנקבע בהבריאה שיש עניינים של חול ויש עניינים של קדושה. וכיוון שכן, הרי גם הקדושה (שבת שמקודש מימי החול) היא במדידת והגבלת העולם, קדושה שבסדר השתלשלות.

מה-שאין-כן הקדושה ביום-טוב שלא נקבעה מצד הבריאה עצמה, אלא זהו עניין שנמסר לבית-דין – נשמות ישראל שאינם נתונים תחת שליטת הטבע, ויש להם כוח התורה, להיותם סמוכין איש מפי איש עד משה רבינו, שקיבל תורה מפי הגבורה – שבכוחם לפעול קדושה גם ביום כזה שמצד הבריאה עצמה הוא יום חול, הרי קדושה זו היא למעלה ממדידת והגבלת העולם, המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות.

וזוהי שייכות "רגלים" לחודש ניסן:

נתבאר במאמר¹⁰ החילוק שבין תשרי לניסן, שתשרי הוא ראש-השנה לסדר הנהגת העולם, הנהגה טבעית, וניסן הוא הראש להנהגה שלמעלה מהטבע, הנהגה נסית, כמרומז גם בשם "ניסן", מלשון ניסים¹¹.

וכפי שנתבאר, שחודשי הקיץ (שהתחלתם מניסן) הם חודשים דדכורא, בחינת ז"א, שעיקרו חסדים, עניין האור והגילוי, והוא למעלה מבחינת מלכות, שעיקר בניינה מהגבורות (העלם), שמשם הם החודשים דנוקבא, חודשי החורף (שהתחלתם מתשרי).

וכיוון שניסן הוא הראש להנהגה שלמעלה מהטבע, נקבע בו "ראש-השנה לרגלים", שעניינם המשכת הקדושה (לא רק ש"מקדשא וקיימא" בסדר השתלשלות, אלא) שלמעלה מסדר השתלשלות.

ועניין זה (שניסן הוא הראש והראשון) נתחדש במתן-תורה (החל מיציאת-מצרים שהיא ההכנה למתן-תורה) – שהרי בתחילת הבריאה היה תשרי חודש הראשון, ובמתן-תורה נעשה ניסן חודש הראשון, כמו שכתב התרגום על הפסוק¹² "ויקהלו גו' בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי", "בירחא דעתיקייא קרן ליה ירחא קדמאה וכען (לאחר מתן-תורה) הוא ירחא שביעאה"¹³ – כיוון שבמתן-תורה נתחדשה הבעלות של נשמות ישראל על העולם, שעל-ידי התורה פועלים בעולם הנהגה שלמעלה מהטבע.

ג. וזהו גם הטעם שאחד בניסן הוא "ראש-השנה למלכים":

"ניסן" – מלשון ניסים – הוא גם מלשון "כנשוא נס הרים"¹⁴, שהוא עניין ההגבהה וההתנשאות למעלה מהטבע.

וזוהי שייכות ניסן למלכים – שאחד בניסן הוא "ראש-השנה למלכים" – כיוון שמלכי בית דוד הכשרים נקראים בשם "נשיא"¹⁵, מלשון התנשאות, ובזה נכלל (לא רק עניין ההתנשאות על העם, אלא) גם עניין ההתנשאות עצמית שלמעלה לגמרי ממציאות העם, ובשורשו למעלה הוא עניין מלכות דאין-סוף שלמעלה מסדר השתלשלות.

ד. והנה, כיוון ש"כל ישראל בני מלכים הם"¹⁶, הרי מובן, שעניין ההתנשאות שבמלכים, שהוא עניין ההגבהה שלמעלה מהטבע (כנ"ל), ישנו אצל כל בני-ישראל.

והעניין בזה – שלכל אחד ואחד מישראל יש כוח להתעלות מסדר ההנהגה שמצד טבע העולם – שהגוף ונפש-הבהמית וחלקו בעולם מעלימים ומסתירים על הנשמה – שלא זו בלבד שלא יעלימו ויסתירו, אלא אדרבה, הנשמה נעשית בעלת-בית עליהם, לפעול שעל-ידם תתמלא ותושלם הכוונה של ירידה צורך עלייה, שתתעלה לדרגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה למטה.

ועניינו בעבודה בפועל – שאין זה באופן שבמשך כל היום כולו מונח הוא בהוויות העולם, ובינתיים נזכר גם על הקב"ה, ולכן לומד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אלא אדרבה: במשך כל היום, מהרגע שניעור משנתו, חושב הוא אודות הקב"ה, ולכן מתפלל כדבעי, ולומד שיעור בתורה, ובזה דווקא מונח הוא בכל מציאותו; אלא שבינתיים נזכר שיש גם מציאות העולם, ומצד הכוונה העליונה צריכה להיות עבודתו גם בבירור חלקו בעולם, ולכן כופה את עצמו להתנתק לרגע מתפילה ותורה כדי לעסוק בעבודת הבירורים.

ה. ובפרטיות יותר:

ידוע¹⁷ החילוק שבין עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) לעולם האצילות. שבעולמות בי"ע, מציאות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות, מה-שאין-כן בעולם האצילות, אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.

ודוגמתו בהנשמה – שקודם ירידתה למטה הרי היא באצילות (כמבואר¹⁸ בפירוש "נשמה שנתת בי טהורה היא"¹⁹ שקאי על עמידתה בעולם האצילות) ששם אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, מה-שאין-כן לאחרי ירידתה בגוף כו'.

וזאת תובעים מיהודי – שהירידה בגוף לא תפעל העלם והסתר בהנשמה, אלא גם בהיותה למטה, תהיה כמו שהיתה למעלה (ואדרבה, שעל-ידי הירידה למטה תתעלה לדרגא נעלית יותר, כנ"ל) – שאלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.

ו. אמנם, על זה שואל יהודי קושיה:

כיוון שמצד ירידת הנשמה למטה נמצא הוא בגוף ונפש-הבהמית בעולם-הזה הגשמי והחומרי, ונוסף לזה, ידע איניש בנפשיה מעמדו ומצבו מצד מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו שלא כדבעי, שחטא ופגם והעביר את הדרך – איך ייתכן שיהיה אצלו אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות?

והמענה לזה – בדיבור הראשון של מתן-תורה, שעניינו הוא השליטה על הטבע על-ידי הנהגה שלמעלה מהטבע – "אנוכי הוי' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"²⁰:

הקב"ה אומר לכל אחד ואחד מישראל "אנוכי הוי' אלוקיך" – לשון יחיד²¹ – ש"הוי'", שעניינו היה, הווה ויהיה כאחד²², למעלה מהטבע, הוא "אלוקיך", כוחך וחיותך²³,

ועל-ידי זה "הוצאתיך מארץ מצרים" – שניתן לו הכוח לצאת מכל המיצרים וההגבלות של העולם, הן אלה שמצד העולם כשלעצמו, והן אלה שגרם על-ידי מעשיו כו'.

ויתירה מזה: לא זו בלבד שבכוחו לעמוד במעמד ומצב שהגוף ונפש-הבהמית לא ישלטו עליו, על-ידי זה שיברח מהם כו', אלא אדרבה, שבכוחו לברר ולזכך את הגוף ונפש-הבהמית עצמם, כתורת הבעש"ט²⁴ על הפסוק²⁵ "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו", שאין לשבור את הגוף על-ידי תעניות וסיגופים, אלא לבררו ולזככו כו'.

וכיוון שכן, יכולים לדרוש ממנו את היציאה מהמיצרים וגבולים באופן כזה שעל-כל-פנים בנוגע להנהגה בפועל יהיה מונח אצלו אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.

ז. ועוד זאת, שעניין "הוצאתיך מארץ מצרים" הוא בנקל יותר בימינו אלה מכמו ביציאת-מצרים בפעם הראשונה, כי:

בהיותם במצרים, "ערוות הארץ"²⁶, היו בני-ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה²⁷, וזו היתה הגלות הקשה ביותר. ואף-על-פי שההשמדות וההריגות רחמנא-ליצלן שהיו בגלויות שלאחרי זה לא היו בגלות מצרים (כנראה ממדרשי חז"ל), מכל-מקום, היתה זו הגלות הקשה ביותר, מכמה טעמים: (א) להיותה הגלות הראשונה, (ב) ולהיותה קודם הבירור והזיכוך שנעשה בעולם על-ידי מתן-תורה (כמו שנתבאר במקום אחר²⁸).

ואם מגלות מצרים שהיתה הקשה ביותר, יצאו בני-ישראל – משאר הגלויות, שהן קלות יותר, וישנו גם הכוח דמתן-תורה, הרי בוודאי שיש בכוחו של כל אחד ואחד מישראל לצאת מהם.

ובפרט בעומדנו בעקבתא דעקבתא דמשיחא, לאחרי כל מה שכבר פעלו בדורות שלפנינו בבירור הניצוצות כו', ובמילא ישנו הסיוע של ניצוצות הקדושה שכבר נתבררו, ומה גם שלא נשאר לנו לפעול אלא דבר מועט בלבד ("א קלייניקייט"), והיינו, שהמעלה בעבודה עתה היא הן מצד המברר והן מצד המתברר – הרי בוודאי שיש בכוח לצאת מכל המיצרים והגבולים, כך, שבנוגע להנהגה בפועל על-כל-פנים יהיה מונח אצלו אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.

צריכים רק לעשות ולפעול, ומתוך שמחה, ועל-ידי זה מתבטלים כל העניינים של מצרים וגבולים, כיוון ששמחה פורצת גדר²⁹.

* * *

ח. האמור³⁰ לעיל שבימינו אלה נקל יותר העסק בעבודת הבירורים – מתבטא גם בכמה הנהגות.

ולדוגמה:

בדורות שלפנינו לא היו עוסקים בעניינים גשמיים קודם התפילה ושיעור לימוד בתורה – מלבד העניינים שמברכים עליהם בברכות-השחר, כמו "מלביש ערומים", ו"שעשה לי כל צרכי", וכיוצא בזה, שהם עניינים של לבושים שבדרך מקיף, מה-שאין-כן בנוגע לעניינים של מזון שבפנימיות, הנה רק לאחרי התפילה ושיעור לימוד בתורה היו אוכלים פת שחרית.

אמנם, בדורות האחרונים התירו לשתות קודם התפילה³¹, ולאחרונה יותר, התירו גם לאכול משהו – מיני מזונות – קודם התפילה³². וכפתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר³³ שמוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול³⁴.

והנה, הטעם בפשטות הוא מצד חלישות בריאות הגוף בדורות האחרונים. אבל בפנימיות וברוחניות העניינים – הטעם הוא מפני שבירור הגשמיות נעשה קל יותר בדורות האחרונים, לפי שבני-ישראל עוסקים כל הזמן בבירור הניצוצות, וכבר נתבררו ריבוי ניצוצות, ולכן, גם קודם התפילה יש בכוח לברר את הדבר הגשמי, אלא שזהו רק כאשר הדבר נעשה בשביל התפילה.

ומכל זה מובן שבימינו אלה בוודאי יש כוח לצאת מכל המיצרים והגבולים, ו"לא נפלאת היא"³⁵, צריכים רק לעסוק ולפעול בדבר.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מברכים חודש ניסן ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ח עמ' 60-65 – בלתי מוגה)

________________________

1)    ר"ה ז,א.

2)    בא יב,ב.

3)    ברשימת ההנחה יש שקו"ט בדברי הרשב"א בעניין זה*, אבל תוכן הדברים אינו ברור (המו"ל).

____________________

*)    כנראה הכוונה לחידושי הרשב"א לר"ה שם: "לא ידענא למאי הלכתא. וי"ל דנפקא-מינא לידע החגים שכתוב בהן בראשון, בחודש השלישי, ובחודש השביעי כו'".

____________________

4)    ר"ה בתחילתה.

5)    פרש"י שם.

6)    שם ד,א ובפרש"י.

7)    ביצה יז,א.

8)    אמור כג,לז.

9)    ר"ה כה,א.

10)  לעיל עמ' 51 ואילך. וש"נ.

11)  ראה ברכות נז, רע"א.

12)  מלכים-א ח,ב.

13)  ראה גם חידושי הריטב"א לר"ה ז,א.

14)  ישעיה יח,ג.

15)  ראה לקו"ש חי"ט עמ' 165 ואילך. וש"נ.

16)  שבת סז,א. וש"נ.

17)  ראה סה"מ תש"ו עמ' 30. סה"מ מלוקט ח"א עמ' רכד. ועוד.

18)  לקו"ת ראה כז,א. ובכ"מ.

19)  נוסח ברכות השחר.

20)  יתרו כ,ב.

21)  ראה יל"ש יתרו רמז רפו. ועוד.

22)  זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז. ובכ"מ.

23)  ראה לקו"ת במדבר טז, סע"ד. ר"פ ראה. סה"מ מלוקט ח"ד עמ' מט. עמ' רעג. ועוד.

24)  כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) הוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב'היום יום' כח שבט).

25)  משפטים כג,ה.

26)  מקץ מב,ט. שם,יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

27)  ראה זו"ח ר"פ יתרו. ועוד.

28)  ראה גם שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט סט"ו (לקו"ש ח"א עמ' 96. תורת מנחם ח"ז עמ' 282 ואילך).

29)  ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

30)  ברשימת ההנחה נזכר שדובר גם בעניין "כי גר היית בארצו", "בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא" (ב"ק צב,ב), שכאשר מקבלים טובה ממישהו צריכים להתחשב בכך, מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו' (אבל לא ברור המשך העניין ופרטי הדברים בזה. – המו"ל).

31)  ראה טוש"ע (ואדה"ז) או"ח ספ"ט ס"ג (ס"ה), ובנ"כ שם.

32)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"י עמ' ב.

33)  איגרות-קודש שלו ח"ד עמ' שח (נעתק ב'היום יום' י' שבט).

34)  ראה גם מכתב כ"ו תמוז שנה זו (אגרות-קודש ח"ז עמ' שכב).

35)  לשון הכתוב – ניצבים ל,יא.