נושאים נוספים
	התקשרות 979 - כל המדורים ברצף
	בל"ג בעומר מקבלים נתינת-כוח ללימוד התורה כדבעי
	"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה
	שנת החינוך (ב)
	פרשת אמור
	"כתר שם טוב עולה על גביהן"
	כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו
	"מהימים-טובים המצויינים"
	הלכות ומנהגי חב"ד

אמור אל הכוהנים... ואמרת אליהם (כא,א)

אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י)

גם בתוך נפש האדם יש 'גדול' ו'קטן'. ה'גדול' הוא כוח השכל, וה'קטן' – כוח המעשה. מצַוָוה התורה, שה'גדול', כוח השכל, צריך 'להזהיר' ולכוון את ה'קטן' – כוח המעשה. כלומר, צריכים ללמוד תורה על-מנת לעשות דווקא, וכמאמר חז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 327)

ולא תחללו (כב,לב)

"תחללו" – מלשון חלל ומקום פנוי.

"ולא תחללו" – אל תעשו חלל והפסק ביניכם לבין אביכם שבשמים על-ידי חטאים ועוונות.

פירוש נוסף:

"ולא תחללו" – אל תגרמו שיהיה חלל ומקום ריק מהשראת השכינה על-ידי גסות הרוח, שכן הגאווה דוחקת, כביכול, את רגלי השכינה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג)

ונקדשתי בתוך בני-ישראל (כב,לב)

"ונקדשתי" – כאשר אדם מתבונן שהקב"ה קדוש ומובדל לגמרי מהעולמות,

"בתוך בני-ישראל" – מתעוררת בפנימיות ליבו אהבה ותשוקה עזה לקב"ה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג)

* * *

מפסוק זה למדו רז"ל (עבודה זרה נד) שחייב אדם למסור את נפשו על קידוש השם. ויש לדקדק, מדוע נאמר חיוב זה בסגנון של סיפור דברים, ולא בסגנון של ציווי?

אלא הכוח למסירת-נפש בא מה'אהבה המסותרת' שבנשמה, שהיא אהבה על-שכלית, למעלה מטעם ודעת. ומכיוון שהתורה היא חכמה וטעם ודעת, לא יכול להיות בה ציווי מפורש על מסירת-נפש.

זה גם הטעם שלא מצאנו בתורה נימוק על מסירת-נפש, כמו שמצאנו במצוות אחרות, ולדוגמה: "לאהבה את ה' אלקיך גו' כי הוא חייך" (נצבים ל).

(לקוטי שיחות כרך יב עמ' 212)

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)

"וספרתם לכם" – זו העבודה של בירור הנפש הבהמית, הארת ה'לכם'.

"ממחרת השבת" – זו בחינה שלמעלה מהזמן, למעלה מ'שבעת ימי ההיקף' של בריאת העולם. ובלשון החסידות: 'למעלה מסדר השתלשלות'.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" – הכוח לברר את השפל ביותר, המידות המושחתות של הנפש הבהמית, בא דווקא מהגבוה ביותר, "למעלה מסדר השתלשלות". כי כן היא המידה: כל הגבוה-גבוה יותר – יורד למטה-מטה יותר.

(לקוטי שיחות כרך א עמ' 269)

תספרו חמישים יום (כג,טז)

והלוא אין סופרים אלא ארבעים ותשעה ימים?

אלא העבודה של ספירת העומר ממשיכה את מ"ט שערי בינה, שער אחד ליום. ואין אנו סופרים את היום החמישים, שהוא כנגד השער החמישים, שכן זו בחינה נעלית ביותר ועבודתנו אינה 'מגיעה' לשם. אבל שער זה נמשך וניתן לנו מלמעלה לאחר שהמשכנו את כל השערים שניתן להמשיכם על-ידי עבודה.

"תספרו חמישים יום" – מכיוון ששער החמישים נמשך כתוצאה מעבודתנו בספירת-העומר, מעלה עלינו הכתוב כאילו המשכנו גם את השער הזה.

(לקוטי תורה שיר השירים עמ' לה)

* * *

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מתרץ:

לאחר סיום ספירת והמשכת המ"ט שערים, יש לספור מ"ט שערים נעלים יותר, שערים כאלו שעד עכשיו היו בבחינת "שער החמישים", למעלה מהשגה ותפיסה.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 996)

ולקחתם לכם ביום הראשון (כג,מ)

ראשון לחשבון עוונות (תנחומא כב)

מפרש הרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיטשוב:

עבודת הימים הנוראים, ראש-השנה ויום-הכיפורים, היא תשובה מיראה, ההופכת את הזדונות לשגגות בלבד; ואילו בחג-הסוכות, שאז העבודה היא תשובה מאהבה ושמחה, נהפכים הזדונות לזכיות.

"ראשון לחשבון עוונות" – בחג הסוכות מתחילים העוונות עצמם להתהפך לזכויות.

(משיחת חג-הסוכות תרצ"ז)

וערבי נחל (כג,מ)

מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל . . ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר (רמב"ם הלכות לולב פ"ז)

חז"ל אמרו (ויק"ר פ"ל), שהערבה רומזת למי שאין בידו לא תורה ולא מעשים טובים.

מובן אפוא שאין היהודי שבדרגת 'ערבה' מתאחד עם שאר הסוגים בגלל המעלות הגלויות שיש בו בפועל; אלא בזכות היותו יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, שהיא מעלה פנימית ועצמית. ומזה נשתלשל גם בהלכה, שאפילו ערבה שלא גדלה אצל הנחל (יהודי שנשבה לבין העכו"ם), אם היא רק ממין הידוע של ערבה (הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב) – כשרה למצווה.

וראה זה פלא – 'ערבה' נרמזת בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג).

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 134)

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל יישבו בסוכות (כג,מג)

"בסוכות" – במשך חיי האדם בעולם-הזה (שאינו אלא 'דירת ארעי' בלבד),

"תשבו" – יש לעסוק בעבודת הבירורים, לברר ולזכך את העולם, ולהשלים את הכוונה העליונה בירידת הנשמה,

"שבעת ימים" – יש לשקוד בעבודה האמורה במשך כל החיים, שהם "שבעים שנה" (תהילים צ).

"כל האזרח בישראל" – בזכות עבודה זו זוכה הנשמה לגילוי ולזריחת אור אלוקי רב.

(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' פב)

ונתת על המערכת לבונה זכה (כד,ז)

אבא שאול אומר: שם (באותו רווח שבין סדר לסדר, רע"ב) היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו: והלוא כבר נאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה" ("ועל" משמע ממש, רע"ב)? אמר להן: והלא כבר נאמר "ועליו מטה מנשה" (והיינו סמוך, והרי נמי "על" סמוך, רע"ב) (מנחות פי"א)

אומר הגה"ח רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:

בפסוק "ועליו מטה מנשה" (שהוא משמש הוכחה לדעתו של אבא שאול בעניין שני בזיכי הלבונה) נרמזים הן שמו של אבא שאול והן שני בזיכי לבונה:

אבא שאול – אם נסיר מספר 'מטה' (54) מ'מנשה' (395) (שהרי רק מטה מנשה היה "עליו", לא מנשה עצמו), ישאר 341, כמניין 'אבא שאול' (341 = 54 - 395).

שני בזיכי לבונה – אם נסיר מספר 'מטה' (54) מ'מנשה' מלא (מ"ם נו"ן שי"ן ה"ה) (556), יישאר 502, כמספר 'שני בזיכי לבונה' (502= 54 - 556).

(תורת לוי-יצחק, עמ' רמא)