חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:43 זריחה: 6:27 י"ז באלול התשע"ט, 17/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1005- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"ד (25/10/13)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1005- כל המדורים ברצף
שלוחו כמותו – ממש!
הכול מתחיל בשליחות הראשונה
"המשך הגדול" תרס"ו
פרשת חיי-שרה
נרות שבת מחוץ לבית / הדלקה לפני הזמן / מנהגי יום הולדת / קני המנורה

גיליון 1005, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"ד (25.10.2013)

  דבר מלכות

שלוחו כמותו – ממש!

שליח הוא נושא הפכים – מצד אחד עליו להיות מציאות לעצמו ומצד שני להיות בטל לגמרי למשלח * על השליח לדעת כי הוא פועל מכוח המשלח, ואם הוא שוכח זאת – הוא חדל מלהיות שליח! * את הכוח למלא את השליחות בעולם מקבלים מהשליחות הראשונה בתורה, שליחות אליעזר בעניין נישואי יצחק ורבקה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. השייכות של עבודת השליחות (של השלוחים שנתאספו לכינוס השלוחים העולמי) עם משיח צדקנו תובן בהסברת שייכותו של משיח עצמו עם עניין וגדר השליחות בכלל:

על הפסוק1 "שלח נא ביד תשלח" (שאמר משה להקב"ה כשהקב"ה שלחו להוציא את בני-ישראל ממצרים) אומרים חז"ל2: "אמר (משה) לפניו, ריבונו-של-עולם, שלח נא ביד תשלח – ביד משיח שהוא עתיד לגלות", ועל-פי זה יש לומר, שבמשיח יש גדר של שליח על-פי תורה. משיח הוא השליח ("שלח... תשלח") של הקב"ה לגאול את ישראל3.

ב. העניין יובן בהקדמת הביאור בכללות גדר השליחות בתורה, החל מהשליחות הראשונה שמסופרת בתורה (ובאריכות הפרטים)4 בפרשתנו5 – השליחות ששלח אברהם את אליעזר למצוא ולעשות שידוך עבור יצחק בנו, והאופן שאליעזר ביצע אחר-כך בפועל את שליחותו, בשידוך יצחק ורבקה. [...]

אליעזר היה מסור לגמרי לאברהם (בהיותו עבדו), ולכן גם כאשר שלחו לעשות את השידוך עבור יצחק – הוא היה (לא כשדכן, שהוא מציאות לעצמו, אלא) בבחינת שליח, שכל מציאותו היא מציאות המשלח, ולכן היה אברהם יכול להשאיר ברשותו "כל אשר לו" בלי שום ספק בדבר6. [...]

ג. הביאור בזה בפנימיות העניינים: בליקוטי-תורה בסופו (פרשת ברכה7) מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן, שנישואי יצחק ורבקה הם עניין הכי כללי בתורה ובכל סדר ההשתלשלות, המשקף את כללות עבודת האדם יחוד מ"ה (יצחק) וב"ן (רבקה); שזהו הייחוד של הנשמה (מ"ה) והגוף (ב"ן) של כל יהודי, עד שלימות הייחוד והנישואין בין ישראל (כנשמות בגופים) לקב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד8, כפי שזה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה (לאחר ההתחלה בזה, באירוסין, בשעת מתן-תורה9).

שבזה מתבטא כללות עבודת האדם בקיום התורה והמצוות בעולם הזה הגשמי – הייחוד של מ"ה וב"ן: החידוש של מתן-תורה מתבטא בזה, שאז נתבטלה הגזירה שהפרידה בין "עליונים" ל"תחתונים"10 (רוחניות וגשמיות, מ"ה וב"ן), ואז ניתן הכוח לחבר לאחד גשמיות ורוחניות, שהגוף הגשמי11 והדבר הגשמי ייעשה קדוש, עד לחפצא של קדושה12, ושלימות יחוד זה (של מ"ה וב"ן), בתכלית השלימות והגילוי, יהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

על פי זה מבאר בליקוטי-תורה, מדוע התורה מאריכה אודות שליחות אליעזר (עד ש"פרשה של אליעזר כפולה בתורה"13) שכן "זה היה עניין שליחות דאליעזר, לברר ולהמשיך יחוד זה" של יצחק ורבקה (מ"ה וב"ן); זה הביא "להמשיך בחינת הייחוד ממש, שהוא בחינת נישואין ופנימיות"14.

ובפשטות: רבקה היתה מצויה בפדן ארם (בחוץ-לארץ) אצל בתואל הארמי ולבן הארמי (כשושנה בין החוחים15), בחינת ב"ן, ושליחותו של אליעזר התבטאה בכך, שעליו להוציאה משם ולהביאה להיות אשה ליצחק (עולה תמימה16), בחינת מ"ה, באופן ש"והיו לבשר אחד17" (מ"ה וב"ן), שיבנו בית בישראל בעולם הזה הגשמי, כאשר התכלית היא – להוליד "תולדות" כפשוטם (וגם "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"18), שמהם באים כל ישראל עד סוף כל הדורות.

ועל-פי זה מובן, שהשליחות של אליעזר (השליחות הראשונה הכתובה בתורה) נתנה את הכוח לפעול את העבודה של יחוד מ"ה וב"ן בעבודת השם, החל במתן-תורה, ומשם זה נמשך בכל הזמנים ובכל המקומות, עד השלימות בזה בגאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שהשליחות הכללית של אליעזר מרומזת גם-כן במה שאמר19 "עבד אברהם אנכי": ידוע20, שמאברהם החלה ההכנה למתן-תורה. וזהו הרמז ב"עבד אברהם אנכי" – שבהיותו "עבד אברהם" יש לאליעזר הכוח לפעול את היחוד של מ"ה וב"ן (נישאוי יצחק ורבקה) גם ועיקר כהכנה ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה"21 והגילוי של "אנכי (ה' אלקיך)"22 במתן-תורה.

ד. אבל עדיין צריך הסברה23: על-פי האמור (שהאריכות בתורה בעניין נישואי יצחק ורבקה היא משום שנישואיהם מבטאים את העניין הכללי של יחוד מ"ה וב"ן) היתה צריכה להיות עיקר האריכות בעצם השידוך של יצחק ורבקה (שאליעזר פעל), ולא בשליחותו ובפעולתו של אליעזר כהכנה לייחוד (מ"ה וב"ן); מדוע מאריכה התורה בשליחות עצמה – איך שאברהם השביעו וציווהו את כל הפרטים לאן ילך, וכיצד אליעזר קיים את שליחותו בפועל?

מזה גופא מובן, ששליחותו של אליעזר נוגעת לעצם העניין של יחוד מ"ה וב"ן שהוא פעל. ויש לומר אחד הביאורים בזה – ועל-פי זה יובן הטעם (הפנימי) מדוע אליעזר היה דווקא שליח (ולא שדכן) – שכן כדי לפעול את העבודה וההמשכה של יחוד מ"ה וב"ן, צריך להיות כך גם אצל האדם שפועל זאת, שיהיה מציאות בפני עצמו (ב"ן), ומציאות זו תתבטל ותתאחד עם המשלח (מ"ה), שזהו עניינו של שליח דווקא24:

שליח מורכב משני עניינים הפוכים: (א) עליו להיות מציאות נפרדת מהמשלח, בר-דעת בפני עצמו25. (ב) עליו להיות בטל למשלח, להכיר שהוא שליח שלו, ולא לשנות מרצון ודעת המשלח, אם הוא משנה מדעת המשלח, הוא חדל להיות שליח26, תוך שהוא יודע שהוא הולך למלא את השליחות בכוח זה שהמשלח מינהו לשליח, ושלוחו של אדם כמותו, עד כמותו ממש.

וזהו התוכן של יחוד מ"ה וב"ן: הנשמה (מ"ה) של יהודי מאוחדת בגלוי עם הקב"ה – "נשמה שנתת בי טהורה היא"27 עד שהיא "חלק אלוקה ממעל"28, השליחות של יהודי – על-ידי שהקב"ה שלח למטה את נשמתו בגוף הגשמי, בעולם גשמי (ב"ן), "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת"27 – היא, שהוא יפעל את הייחוד של מ"ה וב"ן, של נשמתו עם גופו הגשמי, שגם כפי שהנשמה נמצאת בגוף, שמצד עצמו ובגלוי הוא מציאות ו"יש" בפני עצמו (העניין הראשון של שליח), יאיר בו אור הנשמה, והגוף יתבטל לנשמה (עושים נפשם עיקר וגופם טפל29) עד שהגוף והנשמה יתאחדו, על-ידי העבודה בקיום התורה והמצוות, שהם דווקא בדברים גשמיים, להמשיך ולגלות את אור הקדושה בגשמיות העולם – כך שבכל עניין שיהודי עושה, תהיה ניכרת ההתאחדות של נשמתו וגופו (מ"ה וב"ן) עם הקב"ה, "שלוחו של אדם (העליון30) כמותו", עד "כמותו ממש" (העניין השני בשליח).

ולכן היה אליעזר בגדר שליח דווקא כדי לפעול את נישואי יצחק ורבקה, שכן אצל שליח יש השלימות של יחוד מ"ה וב"ן, שהמציאות שלו נעשית כמותו דהמשלח (מה-שאין-כן שדכן).

ועל-פי זה מובן גם-כן, מדוע נתן אברהם "כל אשר לו" למילוי שליחות זו (נישואי יצחק ורבקה) – שכן היחוד של מ"ה וב"ן – ששלימותו תהיה בגאולה האמיתית והשלימה – חובק את כל העניינים של כל סדר ההשתלשלות וכל התורה ומצוותיה וכו', כך שאין שום דבר חוץ ממנו. לכן נתן אברהם לפני כן "כל אשר לו", ובפרט שגם הכוח לפעול את יחוד מ"ה וב"ן (כפי שנתגלה במתן-תורה) בא מאברהם.

ה. על-פי זה יובן עניינו של משיח בתור שליח "(שלח נא ביד) תשלח":

משיח הוא השליח, שעל-ידו נפעלת שלימות עניין השליחות – יחוד מ"ה וב"ן [שהחל בשליחות אליעזר בנישואי יצחק ורבקה] – השליחות של הקב"ה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה שלימות הייחוד של הנשמה והגוף, ישראל וקוב"ה כולא חד, וגם בעולם – שלימות הגילוי של אלוקות בעולם הזה הגשמי, באופן שהעולם כולו נעשה דירה לו יתברך בתחתונים31.

על-פי זה מובן מדוע יש במשיח עצמו (גם) הגדר של שליח, שמתבטא בחיבור וייחוד בין שני עניינים (יחוד מ"ה וב"ן): מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [כפסק-דין הרמב"ם32, שהמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", ו"ילחום מלחמת ה'", דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, שמשום כך הוא צריך לנהל מלחמה וינצח33], ויחד עם זאת – שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש.

שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף בישראל (על-ידי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"), וייחוד הרוחניות והגשמיות בעולם, צריכים להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחדיו.

על-פי זה יובן התוכן של בקשת משה "שלח נא ביד תשלח" – בבקשה והצעה זו רצה משה לפעול – ופעל בפועל – את החיבור וההתאחדות של "גואל ראשון" (משה) ו"גואל אחרון" (משיח):

משה מצד עצמו, עניינו (בעיקר) חכמה (תורה), כמו שכתוב34 "זכרו תורת משה עבדי", ומשה קיבל תורה מסיני, משיח מצד עצמו, עניינו (בעיקר) מלכות – "יעמוד מלך מבית דוד"32. ויש לומר, שזהו על-דרך החילוק בין מעלת המשפיע (חכמה, ראש הספירות) ומעלת המקבל (מלכות), על-דרך החילוק בין אור השמש (משפיע) ואור הלבנה (מקבל, מלכות, הקשור עם דוד מלכא משיחא35):

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", הוא קיבל את כל התורה, שהיא מקור כל ההשפעות, וממנה נמשך הכוח על כל העניינים, כולל – הכוח לגאולה (גם הגאולה האחרונה):

עניינו של משיח הוא "גואל אחרון" שהוא בא בסוף העבודה (מלכות, סוף הספירות) בסוף זמן הגלות, אבל יש בזה מעלת המקבל, שעל-ידי ביטולו הוא כולל בתוכו בפנימיות את כל ההשפעות מלמעלה, ואדרבה – אור המקבל מגיע ונובע מדרגה נעלית יותר מאור המשפיע, כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה, ש"נקבה תסובב גבר", מעלת הגוף של יהודי (לגבי נשמתו), שדווקא  בו נמצא כוח העצמות36, ועד שלעתיד לבוא הנשמה נזונית מן הגוף37, ולכן דווקא משיח יביא את הגאולה והשלימות של כל העניינים, גם של משה רבנו.

ויש לומר, שעל-ידי זה שמשה הצליח לפעול ש"שלח נא ביד תשלח", על-ידי זה ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון", נפעל הייחוד של שני העניינים והמעלות – שהרי משיח נושא בתוכו שני העניינים והמעלות: נוסף לזה שהוא מלך, הוא (גם) רב38 (חכמה), וילמד תורה את כל העם כולו39, כולל למשה רבנו והאבות כו'40 [ועל-דרך-זה במשה – יש לו גם מעלת המלך41, "ויהי בישורון מלך"42].

ויש לומר, שהדבר מרומז גם בכך ש"משיח" בגימטרייא "שליח" בתוספת עשר43 – שכן שלימות גילוי המשיח הוא על-ידי זה שהוא מבצע את עבודתו כשליח עם כל עשר כוחות נפשו מחכמה ועד מלכות.

ו. על-פי הידוע, שכל יהודי יש בו מבחינת משה44 ומבחינת משיח45 מזה מובן שבכל יהודי יש מעין שני העניינים הנ"ל: כל יהודי הוא שליח של הקב"ה "לשמש את קונו". כללות שליחותו מתבטאת ב"להאיר על הארץ"46 להאיר את העולם כולו באור הקדושה ובאור האלוקי, ובזה יש בכללות שני אופנים, על-דרך "שני המאורות הגדולים" "מאור הגדול" ו"מאור הקטן"47 [כידוע ש"גם את העולם נתן בליבם"48, בכל יהודי משתקפים כל ענייני העולם] עבודתו כמשפיע (שמש), ועבודתו כמקבל (לבנה), שעל-ידי זה נעשה "להאיר על הארץ" באור חוזר (על-דרך מתלמידי יותר מכולם49, וכיו"ב). ויש בזה מה שאין בזה.

ובפרטיות, הם שני העניינים שצריכים להיות בשליח: (א) ביטול למשלח (על-דרך לבנה). ו(ב) מציאות בפני עצמו, בר-דעת, שחושב ומבין בעצמו באמצעות שכלו האישי, כיצד עליו למלא את שליחותו – "להאיר על הארץ".

ומזה שמשה ומשיח עומדים בהתאחדות ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"), נמשך מעין זה גם בעבודת כל יהודי, שבתור שליח יתאחדו בו שני העניינים.

[ויש לומר, שזה מרומז גם במילה "שמש", שיש לה שני פירושים: שמש – המאירה, "להאיר על הארץ", ו"שמש", מלשון שימוש – הביטול של השליח, מצד זה ש"אני נבראתי לשמש את קוני", עד ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"50].

ועל-פי המדובר לעיל, שהכוח על עניין השליחות בכלל נובע מהשליחות הראשונה שבתורה – השליחות ששלח אברהם את אליעזר לעשות את השידוך של יצחק ורבקה – מובן גם-כן, שכשם שבשליחות הראשונה נתן אברהם (המשלח) "כל אשר לו", הואיל וזה נוגע למילוי השליחות בשלימותה, שכל הפרטים והעניינים יהיו חדורים בנקודה הכללית של יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה) –

כך בכל שליחות ושליחות של יהודי "לשמש את קוני", הוא מקבל כביכול "כל אשר לו" מהמשלח (הקב"ה), עד הכוח של עצמותו ומהותו יתברך (הכולל את "כל אשר לו") כדי לפעול את ייחוד הנשמה והגוף בעולם הזה הגשמי. ובאופן, שכל הפרטים ופרטי-פרטים בעבודתם של ישראל, נהיים חדורים בפועל בנקודה האחת והיחידה והתכלית: הגילוי של משיח צדקנו (שלימות עניין השליחות, יחוד מ"ה וב"ן).

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ה במרחשוון, מבה"ח כסלו, ה'תשנ"ב;

התוועדויות תשנ"ב כרך א עמ' 286-296 – תרגום מיידיש)

________________________

1)     שמות ד,יג.

2)     מדרש לקח-טוב עה"פ, וראה פדר"א פ"מ: ביד אותו איש שאתה עתיד לשלוח כו' שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא גו' (מבשר הגאולה), וראה לקו"ש חי"א עמ' 8 הערות 2-3.

3)     דאף שבקשת משה לא נתקבלה בפועל (אבל ראה לקמן בפנים), אין זה שולל דברי משה שמשיח הוא שליח לגאול ישראל לעתיד.

4)     ראה גם שיחת ש"פ חיי-שרה תשמ"ט (סה"ש ח"א עמ' 58 ואילך). תש"נ (סה"ש ח"א עמ' 130 ואילך).

5)     כד,ב ואילך.

6)     באגדת בראשית פמ"ה [מו] (ועד"ז הוא בתנחומא (באבער) ויצא ג): מהו המושל... שהשליטו על כל מה שיש לו, ואמר לו אפילו אתה מאבד מה שיש לי – וקח אשה לבני משם, מיד ויקח העבד עשרה וגו' אבל גם זה הוא (לא איבוד סתם לטובתו וכיו"ב, כ"א) רק בשליחותו של אברהםבכדי לקחת אשה ליצחק.

7)     בסוף ה"ביאור ע"פ (ברכה לג,ד) תורה ציווה" צו, סע"ג ואילך, וראה גם סה"מ תקס"ג עמ' לו ואילך, תו"ח  פרשתנו קלה,א ואילך. אוה"ת פרשתנו קכז,ב ואילך. סה"מ תר"ס עמ' ל ואילך.

8)     ראה זח"ג עג,א.

9)     כמאחז"ל (שמו"ר ספט"ו) "העולם הזה אירוסין היו... אבל לימות המשיח יהיו נישואין".

10)   תנחומא וארא טו, שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

11)   ראה תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך) "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי כו'". והרי "ובנו בחרת" היה במ"ת (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' ס ס"ד).

12)   ראה בארוכה לקו"ש חט"ז עמ' 212 ואילך. וש"נ.

13)   פרש"י פרשתנו כד,מב. מב"ר פ"ס, ח.

14)   ל' הלקו"ת שם צו,ד.

15)   שה"ש ב,ב. ב"ר פס"ג, ד.

16)   שם פס"ד, ג. פרש"י תולדות כה,כו. כו,ב.

17)   בראשית ב,כד.

18)   פרש"י ר"פ נח. וראה ב"ר פ"ל, ו.

19)   פרשתינו כד,לד.

20)   ראה שיחת ש"פ לך-לך ס"ב (לעיל עמ' 254 ואילך). וש"נ.

21)   שמות ג,יב.

22)   יתרו כ,ב. ואתחנן ה,ו.

23)   ראה גם שיחת ש"פ ח"ש תש"נ ס"ב ואילך.

24)   ראה גם שיחת ש"פ ח"ש תשמ"ט ס"ה, תש"נ שם.

25)   גיטין כג,א.

26)   רמב"ם הל' שלוחין ושותפין פ"א ה"ב ואילך, שו"ע חו"מ סי' קפב ס"ב ואילך.

27)   נוסח ברכות השחר. וראה לקו"ת האזינו עא,א ואילך. דרושים ליוהכ"פ סט,א. ובכ"מ.

28)   איוב לא,ב. תניא רפ"ב.

29)   ראה תניא פל"ב.

30)   ראה לקו"ת ויקרא א,ג.

31)   ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

32)   הל' מלכים פי"א ה"ד.

33)   בהמשך ל' הרמב"ם שם (בדפוס רומי ואמשטרדם. וכן בכת"י תימן): אם עשה והצליח ונצח כו'.

34)   מלאכי ג,כב. וראה שבת פט,א. שמו"ר פ"ל ד, וש"נ.

35)   כמודגש בזה שאומרים בנוסח קידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים", ש"נמשל ללבנה" (ר"ה כה,א ובפרש"י), "ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה. כמ"ש (תהילים פד,יא) שמש ומגן ה' כו'" (רמ"א או"ח סתכ"ו ס"ב).

36)   ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב). סה"ש תורת שלום עמ' 120 ואילך.

37)   המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב. וראה גם סה"ש תו"ש ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג,ב. ובכ"מ.

38)   ראה סהמ"צ להצ"צ מצוות מינוי מלך (דרמ"צ קח,א ואילך). ובכ"מ.

39)   ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. לקו"ת צו יז,א ואילך. ובכ"מ.

40)   ראה לקו"ת שם. ובכ"מ.

41)   רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א. ועוד (נסמן בלקו"ש חי"ט עמ' 170 הערה 54).

42)   ברכה לג,ה. וכפי' חז"ל (מדרש תהילים בתחילתו. שמו"ר פמ"ח, ד. ועוד) שהובא ברמב"ן עה"פ.

43)   ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט עמ' 358 ואילך.

44)   תניא רפמ"ב.

45)   מאור-עיניים ס"פ פינחס.

46)   בראשית א,טו.

47)   שם,טז.

48)   קהלת ג,יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש ע"ב.

49)   תענית ז,א.

50)   כ"ה גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי-היד של תלמוד בבלי, ירושלמי תשכ"ד) במשנה ובברייתא סוף קידושין, וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל"ש ירמיהו רמז רעו.

 משיח וגאולה בפרשה

הכול מתחיל בשליחות הראשונה

הטעם שרבותינו התמסרו להחדיר אהבת-ישראל

כשתהיה אהבה עד בלי די, אזי תבוא הגאולה השלימה (אמיתית ושלימות הברכה עד בלי די), כי סיבת החורבן והגלות היא בגלל שנאת חינם, ולכן, כשתתבטל השנאת חינם, ולא עוד אלא שבמקומה תהיה אהבת חינם, לאהוב את חבירו גם כאשר אינו חייב לו ולא קיבל ממנו מאומה [...] אזי תתבטל בדרך ממילא הגלות (המסובב דשנאת חינם), ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו.

וזהו גם הטעם לכך שרבותינו נשיאינו בכלל וכל אחד מהם בפרט השתדלו והתמסרו רבות להחדיר העניין דאהבת-ישראל, לאהוב כל יהודי, אפילו יהודי שרק "בשם ישראל יכונה" – כי עניינם של רבותינו נשיאינו בגילוי והפצת תורת החסידות ("יפוצו מעינותיך חוצה") הוא כלי לביאת משיח, ולכן התעסקו כל כך גם באהבת-ישראל, משום שעל-ידי זה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו, בקרוב ממש.

(תורת-מנחם תשי"ב כרך ד עמ' 136 – בלתי מוגה)

דברי הרבי שבימיו ניגאל, עומדים בתוקפם!

הגיעה לכאן (מארץ-ישראל) העתקה משיחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר (שנאמרה בהיותו עוד ברוסיה) אודות הגאולה השלימה, ובה אמר הרבי: "בימי יהיה הדבר הזה"!...

דברי הרבי (שהגאולה תהיה בימיו) הם בתוקפם גם עכשיו, והמצב בהווה, בחודשים ספורים אלה, אינו חשוב הפסק, כיוון שגם עכשיו הוא שופט את ישראל, על-דרך מאמר רז"ל שכאשר "יראים ממנו" הרי זה חשוב כמו ש"הוא שפט את ישראל".

(משיחת שבת פרשת חיי-שרה ה'תשי"א. תורת-מנחם כרך ב' עמוד 96 – בלתי מוגה)

נשיאי חב"ד התמסרו להחדרת העניין דאהבת-ישראל

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק אמר פעם: א-ב, ג-ד = אהבה - ברכה, גאות (גבהות) - דלות. כלומר, כשיש גאווה, אזי יש דלות, וכשיש אהבה, אזי יש ברכה.

ובמילא, כשרוצים שתהיה "ברכה עד בלי די", יש להשתדל שגם האהבה (שבה תלוייה הברכה) תהיה עד בלי די, היינו, אהבה בלי גבול, ואז - א-ב - תהיה גם הברכה עד בלי די.

זאת ועוד:

כשתהיה אהבה עד בלי די, אזי תבוא הגאולה השלימה (אמיתית ושלימות הברכה עד בלי די), כי סיבת החורבן והגלות היא בגלל שנאת-חינם, ולכן, כשתתבטל השנאת-חינם, ולא עוד אלא שבמקומה תהיה אהבת-חינם, לאהוב את חבירו גם כאשר אינו חייב לו ולא קיבל ממנו מאומה,

- כמאמר הבעש"ט שאהבת-ישראל, לאהוב כל יהודי כמו שאוהבים בן יחיד, צריכה להיות גם ליהודי שאינו מכירו, מעולם לא ראהו, ומעולם לא קיבל ממנו שום טובה (שזהו הפירוש דאהבת-חינם) -

אזי תתבטל בדרך ממילא הגלות (המסובב דשנאת חינם), ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו.

וזהו גם הטעם לכך שרבותינו נשיאינו בכלל וכל אחד מהם בפרט השתדלו והתמסרו רבות להחדיר העניין דאהבת-ישראל, לאהוב כל יהודי, אפילו יהודי שרק "בשם ישראל יכונה" - כי עניינם של רבותינו נשיאינו בגילוי והפצת תורת החסידות ("יפוצו מעיינותיך חוצה") הוא כלי לביאת משיח, ולכן התעסקו כל-כך גם באהבת-ישראל, משום שעל-ידי זה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו, בקרוב ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשי"ב.

 'תורת-מנחם-התוועדויות' ה'תשי"ב, חלק א, עמודים 136-135 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

"המשך הגדול" תרס"ו

בשנת תשכ"ה החל פרויקט הוצאה-לאור של "המשך תרס"ו – "המשך הגדול" כדברי הרבי * כשהעבודה הייתה בעיצומה, הגיעה לפתע הוראה: לעצור! * כיצד הגיב הרבי על עצת המזכיר להמשיך בהכנה לדפוס בכל זאת? * ועל ביטוי יוצא-דופן: "וגדול זכותם במאד, ויעמוד להם בזה ובבא" * בבואנו מכ"ף מרחשוון – יום הולדת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"המשך הגדול"

במהלך התוועדות שבת קודש פרשת כי תבוא ח"י אלול תש"נ (התוועדויות תש"נ כרך ד' עמ' 258) הזכיר הרבי (בין השאר) את פרשת בראשית – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – שמצד ההתקשרות והחיבור של בני ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא הם פועלים המשכת וגילוי אלקות בעולם, שבשמים ובארץ וכל צבאם יהיה ניכר ש"בראשית ברא אלקים" – שזהו ענין "בירור" העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

והוסיף:

ולהעיר ממאמר רבותינו-זכרונם-לברכה "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", "שותף" דייקא, היינו, שהחלק של ישראל הוא כמו החלק של הקב"ה (ה"שותף" השני), ויתירה מזה – "למעשה ידיך תכסוף" היינו שהקב"ה נכסף לעבודת האדם, כיון שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים, תאוה דייקא, כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו.

כאן מדגיש הרבי בהערת אגב בהתייחסות ל'המשך' (שם עמ' 263):

ולהעיר שהמשך תרס"ו הוא ה"המשך הגדול" בזמנו – אף שהיו עוד המשכים, החל מאדמו"ר מהר"ש... ועל-דרך-זה גם לפני-זה – מהצמח צדק... מאדמו"ר האמצעי... ומאדמו"ר הזקן...

שייכותו לגאולה נראית יותר

בשנת תש"ט ערך הרבי את "רשימת מאמרי דא"ח אדמו"ר מהורש"ב" (בספר "מפתח מאמרי ודרושי אדמו"ר מהורש"ב" שהופיע באותה שנה) ושם בשולי המאמר הראשון "יום טוב של ראש השנה", ציין:

מכאן מתחיל ההמשך, בן שישים ואחד מאמר, הידוע בשם: יו"ט של ר"ה רס"ו.

ההמשך כולל מאמרים שנאמרו בשנות תרס"ו-ז-ח. בדפוס יצא לאור הספר רק בשנת תשל"א.

כ"הקדמה" להוצאתו-לאור השמיע הרבי באחרון-של-פסח תש"ל שיחת הכנה מיוחדת, בה דיבר "בשבח ההמשך תרס"ו", ובין הדברים אמר:

ולא רק שבהמשך זה באה תורת החסידות לידי התגלות יותר ובהשגה למטה יותר, אלא שגם שייכותה של "חכמה זו" לגאולה העתידה נראית יותר בהמשך זה.

עוד בחיי כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ כותב הרבי (בהקדמה לקונטרס חנוך לנער – קה"ת תש"ג):

ויהי רצון אשר ימצאו במהרה האמצעים הנחוצים להדפסת שורת מאמריו המבארים עיקרי תורת החסידות ונודעים בשם "המשך יו"ט של ר"ה, רס"ו (ס"א [=61] מאמרים) ו"המשך בשעה שהקדימו תער"ב" (קמד מאמרים)".

אך מסתבר שלא רק חוסר-אמצעים דחה זאת.

זה עבור ה"ס"ו"...

במשך השנים היו כמה הזדמנויות שחסידים ניסו לעורר ואף לבקש את הרבי – כי אולי הגיעה השעה להדפיס את ה'המשך' הנכבד. למרות זאת, מטעם כלשהו התבצע הדבר לפועל רק בשנת תשל"א.

מִפנה מסוים שגרם לזירוז ההדפסה במידת מה התרחש בשנת תשכ"ה:

וכך כתב בשעתו הרה"ג הרה"ח ר' יהודה לייב שפירא שליט"א ראש ישיבת חב"ד במיאמי, פלורידה (אז מתלמידי התמימים ב-770), ביום ד' פרשת קדושים תשכ"ה ('משבחי רבי' עמ' 84):

"כ"ק אדמו"ר שליט"א מזרז את המדפיסים בנוגע להדפסת התרס"ו. בב' ניסן – בבואו מה'אוהל' – הורה שיתחילו להדפיסו. ובערב פסח נתן להרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן מצה שלימה (על עבודתו בהדפסת התרס"ו). וכן באחרון-של-פסח נתן לו (בשעת חלוקת ה"כוס של ברכה") בקבוק קטן של יין ואמר לו":

זה עבור הס"ו, שיעשו זאת ביתר זריזות.

פרטים נוספים רשם באותם ימים הת' יוסף יצחק מינקוביץ (כיום במונטריאול) ('משבחי רבי' שם עמ' 85):

ביום ב' ניסן כשחזר... מה"אוהל" ציווה שיתחילו להדפיס, כלומר לסדר בדפוס, את ה"ס"ו" (המשך תרס"ו), ותיכף בלילה החלו במלאכה. ביום ערב פסח כשעבר ר' מרדכי שוסטרמן לקבל מצה מכ"ק אדמו"ר נשאל על קצב ההתקדמות והוא השיב שממתינים לקבל טופס מדויק על-פיו יוכלו לבצע המלאכה. תגובת הרבי הייתה":

אין על מי להמתין ואין על מי לסמוך... חפשו בעצמכם העתקה נכונה וכו'.

שלא לגרום נזק בפרנסה...

בעת סעודת החג ביום ב' דחג הפסח תשכ"ה (תורת מנחם כרך מג עמ' 182) הביע גיסא וחתנא דבי נשיאה הרש"ג בפני הרבי את רגשי השמחה של החסידים על הוראתו להתחיל לסדר בדפוס את התרס"ו. הוא אמר כי שמע על המצה שהעניק הרבי לר' מרדכי שוסטרמן עבור ההדפסה. הרבי הגיב:

בעת חלוקת המצות אמרתי לו רק שימשיך... לאחרי שכבר התחיל מיד עם קבלת ההוראה – ביום ב' ניסן (יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) – אף שחל ביום ראשון, שבדרך כלל הוא יום חופש, הנה להיותו "תמים", התחיל מיד בו ביום את מלאכת סידור ה"המשך" בדפוס...

ברם, כמה שבועות לאחר-מכן נתקבלה מהרבי הוראה פתאומית להפסיק להכין את ההמשך לדפוס.

ביום א' דחג הסוכות תשכ"ו (המלך במסיבו כרך א' עמ' צח) שאל הרש"ג את הרבי לסיבת הפסקת הדפסת המשך תרס"ו? והרבי השיב:

קבלתי מכתב מאברך מסויים – אברך חסידי – שבו כותב כי תחת ידו מצוי "המשך תרס"ו" בשכפול ("קויפיר") והוא מתפרנס מכך, וחשובה לו כל פרוטה...

הרבי הוסיף כי אילו היה מקבל מכתב ממישהו שהופעת התרס"ו בדפוס נוגעת לו בנפש – היה שוקל זאת, אלא שלפועל המצב הפוך: מכתב כזה לא התקבל, ומאידך קיבל מכתב שלאברך נוגע הדבר בפרנסה, לכן החליט להפסיק.

בדבריו הדגיש הרבי כי "הכותב התחרט אמנם אחר-כך על שכתב"... אלא שלפועל החליט הרבי לעצור את ההדפסה.

ירוויח בגשמיות וגם ברוחניות

להלן פרסום ראשון ממכתבו של הרב חדקוב (על נייר המכתבים של קה"ת) אל אותו אברך (נמסר לנו על-ידי האברך הרה"ת ר' משה מרדכי שי' גינזבורג מירושלים ת"ו):

ב"ה, כ"ב סיון תשכ"ה

ברוקלין, נ.י.

הרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו' מו"ה... שי'

שלום וברכה!

במענה למכתבכם מאסרו חה"ש [=חג השבועות] הלא הודענו לכם מכבר את החלטתנו בזה, ואין מקום לשינויים. ואתם בטח תנצלו את הזמן שבנתיים לתכליתו, היינו למכור כמה שאפשר, שעי"ז [=שעל-ידי-זה] הלא תרוויחו גם בגשמיות, ובאשר הקונים בוודאי יקדימו ללמוד בהספרים, ממילא תרוויחו גם ברוחניות.

בברכת כט"ס [=כל טוב סלה],

הרב ח.מ.א חדקוב,

מנהל

"רחמנות עליהם"

ביום ב' דחג הפסח תשכ"ז (המלך במסיבו כרך א' עמ' קנא) אמר הרש"ג לרבי, כי הבחורים רוצים שידפיסו את המשך תרס"ו, והרבי מגיב (בבת שחוק):

רחמנות גדולה עליהם – שאין להם מה ללמוד! הרי עתה יצאו לאור כמה ספרים...

וכפי שהבין הרש"ג (והרבי אכן אישר זאת) שכוונתו הייתה לכרכי "אור התורה" מהצמח-צדק.

"התחלה טובה"

והנה הגיע סוף סוף היום: בערב ראש חודש אלול תש"ל הורה הרבי לר' מרדכי שוסטרמן לסיים את סידור ההמשך [וראה בזה דבר נפלא בספריו "למען ידעו" עמ' 151]. גם במהלך חודש תשרי בעת סעודות החג דובר אודות זה, והרבי גילה את רצונו שההתחלה תהיה עוד בשנת תש"ל (שהיא שנת החמישים להילולא של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע – ב' ניסן תר"פ). כמו כן – שתסתיים ההדפסה לפועל לקראת כ"ף מרחשון – יום הולדתו – בשנת תשל"א. הרבי התבטא אז "התחלה טובה" (ראה 'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' רא-רב; רי-רטו; רכז-ח).

ואכן לקראת כ"ף מרחשון תשל"א יצא הספר לאור בשעה טובה. לרגל הדפסתו הואיל הרבי לחשוף קטע מיומנו – ראשי-דברים מדברי כ"ק אדמו"ר מוהרייצ בחורף תרצ"ה, אודות המשך תרס"ו (והדברים נדפסו מאוחר יותר בשינויים גם ב'רשימות היומן' עמ' שנח). לקראת ב' ניסן תשל"ו הופיעה מהדורה חדשה נוספת בתוספות אחדות.

האומנם כבר למדו הכול?!

ובשולי הפרשה:

ברשימות אחד מתלמידי התמימים ב-770 מופיע הסיפור הבא (נרשם ישירות מפי בעל המעשה):

מעשה באחד התמימים ששהה בארץ הקודש וביקש להרוויח קצת כסף, ומכיוון שהמשך תרס"ו היה עד אז רק ב'קופיר' [= שכפול במכונת כתיבה], עלה בדעתו להקליד מחדש את המאמרים ולהדפיסם. הוא כתב אפוא לאחד מחבריו שלמד אז ב-770 האם עומדת על הפרק תכנית להוצאת הספר בדפוס – כדי שלא יעמול לריק. החבר לא חשב הרבה והכניס את המכתב לרבי.

כעבור זמן קיבל כותב המכתב מעטפה ובה מכתב מהרבי. "אני לא כתבתי לרבי באותה תקופה שום דבר מיוחד ולכן תמהתי מה פשר המכתב", סיפר, "ולתדהמתי הרבה גיליתי שחברי הכניס את מכתבי לרבי, והרבי כתב לי שתפקידי לשבת וללמוד ולא להכניס עצמי לעניינים השייכים לרבותינו נשיאנו – הדפסת הס"ו".

ככל הנראה הכוונה למכתב הבא שנדפס באגרות קודש (כרך כד עמ' ח):

מה ששמעתי מאז – אשר "בחורים מתומכי תמימים" צריכים ללמוד בהתמדה ושקידה נגלה וחסידות ולעסוק בעבודת התפילה וקיום המצוות וכו' –

ומה להם ולשאלות השייכים ל"קה"ת" וכיוצא בזה?

והאומנם כבר למדו וגמרו כל שהוצא לאור עד עתה ורק ידיעה בהנ"ל חסר להם?

השומרים הם חת"ת?

הסיימו הלקוטי-תורה לשבת קודש בראשית?

מוכרח להתעסק בעצמי...

לשלימות הפרשה נביא כאן מזיכרונותיו של המדפיס ר' מרדכי שוסטרמן ז"ל – מספרו 'למען ידעו... בנים יולדו" (עמ' 150-152):

"תשכ"ה

"סידור והדפסת 'המשך תרס"ו' בפעם הראשונה

"בערב של ב' ניסן תשכ"ה אחר תפילת ערבית, צלצל אלי הרב חודקוב ע"ה ואמר שהרבי שליט"א בבואו היום מהאהל ציווה עליו לטלפן לי ולמסור:

עוד בערב זה יתחילו לסדר (זעצן) את ההמשך 'יו"ט של רה"ש – תרס"ו' וישתדלו להשיג כתב יד היותר מוגה מההמשך.

"אצל בני גרשון (שהיה עוד תלמיד בישיבה) היה המשך רס"ו מימיוגרף [שכפול], ולקחתיו ממנו.

"צלצלתי להרה"ח ר' ברוך שלו' ז"ל שוויי שהיה אז זעצער [דפס] בבית הדפוס, ומסרתי לו את הכתב יד של ההמשך, וייסע לבית-הדפוס, ועוד באותו לילה התחיל לסדרו כרצון כ"ק הרבי שליט"א.

"(השתדלתי להשיג כתב-יד היותר מוגה. אמרו שאצל הרה"ח ר"א סימפסאן ז"ל יש רס"ו עוד מימי ליובאוויטש – אך העליתי חרס).

"האיצו בנו לסדר במהירות – והמשכנו.

"במוצאי אחרון של פסח בעת חלוקת כוס של ברכה, נתן לי הרבי שליט"א בקבוק יין באמרו: "זהו בעד הס"ו".

"אולם אחר שבועות מספר, טלפן לנו הרב חדקוב לאמר: "לא לסדר הלאה!", כלומר להפסיק! מדוע? למה פתאום להפסיק אחרי שהאיצו בנו לסדר – אין אומר!...

"אולם הרה"ח רמ"ל ז"ל רודשטיין מזכירו של הרבי (היה עוד מזכירו של הרבי [הריי"צ] נ"ע בפולין) – ושהיה גם ידידי – אמר לי לא להתחשב עם הציווי להפסיק, באמרו: "זעצט ווייטער! [=הַמְשֵׁך לסדר!]".

"(מסתמא ידע רמ"ל 'סיבת' ההפסק... ולכן אמר לנו להמשיך).

"במשך הזמן היה לנו פעם מחסור בעבודה וסדרנו עוד כחמישים געליס – עלי הגהה (אבל בעד סידור שלא צוונו אין אנו מקבלים תשלום).

"את בקבוק היין שנתן לי הרבי בעד הרס"ו שמתי במקום מוצנע, עד אשר יהיו חדשות.

"הזכרתי למעלה כי רגיל הייתי להיכנס ליחידות – כמו שהיה נהוג אז – ליום ההולדת שלי ביום ער"ח אלול. פעם בהיכנסי ליחידות העליתי את נושא כתבי יד של ספרים שהתחלנו לסדרם ועומדים ב'אמצע' – אם אפשר לגמור סידורם והדפסתם – ובתוכם הזכרתי גם את ההמשך רס"ו.

"ויאמר כ"ק:

וועגן דעם רס"ו, בין איך געבונדן מיטן שווער, אז איך אליין דארף זיך מיט דעם פארנעמען [=אודות הרס"ו, מחוייב אני לחותני, שעלי להתעסק בכך בעצמי].

יעצט איז דאך אלול, איז דאך ניט שייך, תשרי – איז דאך אויך ניט שייך, סיידן נאך שמחת תורה, – ותוך כדי דיבור חזר – סיידן נאך שבת בראשית. [=כעת הרי אלול, ואין זה שייך. תשרי – גם לא שייך, אלא אחרי שמחת תורה (וחזר-), אלא אחרי שבת בראשית].

"וגדול זכותם במאד"

"כך עברה שבת בראשית של שנה זו ועוד שנים נוספות, ואין כל חדש (כמובן מפני שהרבי עמוס בעבודה). [הערה: לרגל עבודתי בדפוס, הייתי רגיל להיכנס לרבי. פעם נכנסתי ועל שולחן הכתיבה היו מונחים הרבה הרבה ניירות. והתבטא הרבי (כמדבר לעצמו): הטל עליהם צרכי ציבור... (רש"י בהעלותך יא, כה) ויותר מזה לא אמר].

"ובשנים הבאות כשהייתי נכנס ליום הולדת כבר לא הזכרתי את זה עוד (כי לא רציתי מאכן ענג דעם רבי'ן [=לצער את הרבי]).

"אבל בערב ר"ח אלול תש"ל כשנכנסתי ליחידות שאלני הרבי בעצמו: וואס טוט זיך מיטן סו? וואו האלט דאס?" [=מה נעשה עם ס"ו? היכן זה אוחז?].

"ועניתי: הלא ציוו לנו להפסיק – והפסקנו. אבל הרב רודשטיין ז"ל [היה זה כבר לאחר פטירתו] יעץ לנו להמשיך לסדר, וסדרנו אז עוד כחמישים געליס". ויקרא הרבי בקול: "תבוא עליו ברכה!".

"אכן, בפעם הזו סיימנו הסידור וההדפסה בשלימות".

"כאשר קיבלתי (בתחילת תשל"א) מהכורך מספר מסוים של ספרים כרוכים, הוצאתי – מהמקום המוצנע – את בקבוק היין שנתן לי הרבי שליט"א באחרון של פסח תשכ"ה בשביל הס"ו, ונתתי לכל העוסקים במלאכה שהשתתפו בסידור וההדפסה – לאמר לחיים' מהיין, וכן גם נתתי לכל אחד מהם ספר מכורך 'המשך תרס"ו'.

"הודעתי לרבי שליט"א את שמות כל אלה שהשתתפו בעבודת הסידור וההדפסה. ובערב צלצל אלי הרב חודקוב ומסר לי את מענה הרבי שליט"א:

וגדול זכותם במאד,

ויעמוד להם בזה ובבא, אזכיר על הציון.

 ממעייני החסידות

פרשת חיי-שרה

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב)

בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י)

מחצית השקל – רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".

הלוחות – הם כללות כל התורה כולה.

אליעזר נתן לרבקה נזם ושני צמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36)

* * *

צריך להבין את הקשר הפנימי בין מחצית השקל (בקע משקלו) לתורה (שני צמידים).

יש לומר, שהחידוש של מתן-תורה הוא איחוד מעלה ומטה. גם מחצית השקל רומזת לאיחוד מעין זה, שכן היא רומזת שכל אדם בפני עצמו אינו אלא חצי דבר, ורק כאשר הוא מתחבר עם הקב"ה נעשה לדבר שלם. איחוד זה, של האדם והקב"ה, הוא-הוא אפוא איחוד המעלה והמטה שנתחדש במתן-תורה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 929)

ויאמר שלחני לאדוני... שלחוני ואלכה לאדוני (כד,נד-נו)

בתחילה אמר "שלחוני לאדוני", היינו שילווהו עד לבית אדונו. כי מאחר שהסכימו מיד לשידוך, כאומרם, "הנה רבקה לפניך קח ולך", לא חשש שבאמצע הדרך יתחרטו וימצאו עילה לעכב את השידוך.

אולם כשנוכח לפתע כי הם משתדלים לעכבו – "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" – אמר להם "שלחוני", שילווהו רק מעט, ואחר-כך יֵלך בעצמו, "ואלכה (לבדי) לאדוני". אליעזר חשש, שגם אם ייאותו לשלוח את רבקה תיכף ומיד, הרי אם ילוו אותו אל אדוניו, עלולים הם למצוא בדרך עילה כלשהי לעכב את השידוך.

זהו גם שנאמר בהמשך (פסוק נט-סא) "וישַלחו את רבקה גו' ואת עבד אברהם", היינו שהתחילו ללוותם. כשראה אותם מצטרפים, חשש שמא ילווהו כל הדרך, ואז לקח אותה מהם – "וייקח העבד את רבקה ויֵלך", בלעדיהם.

(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' לא-לב)

ותיקח הצעיף ותתכס (כד,סה)

ותתכס: לשון ותתפעל, כמו ותיקבר ותישבר (רש"י)

בשעת חתונת הרה"ק ר' יעקב-ישראל מטשרקאס עם בת כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש אבי החתן, הרה"צ רבי מרדכי מטשרנוביל מהרבי האמצעי שיגיד דבר תורה תחת החופה, לכבוד החתן והכלה. הרבי סירב וביקש שהרה"צ רבי מרדכי יגיד.

פתח הרה"צ רבי מרדכי ואמר:

יש שלושה זמנים בחיי האדם שבהם עושים ממנו 'רעש': כשנולד, כשנכנס לחופה, וכאשר מלווים אותו לעולם האמת. מובן שבזמן הראשון והשלישי אין האדם מתגאה ומתפאר מה'רעש' שעושים סביבו, אולם כשנכנס האדם לחופה, עלול הוא לבוא לידי גאווה. עליו לדעת ולזכור, שמאורע זה צריך להיות דומה בעיניו, לשני המאורעות האחרים.

רמז לכך מדברי רש"י: כאשר רבקה הלכה לחופה היתה לה אותה ההתפעלות ("ותתפעל") כמו בעת "ותיקבר" ובעת "ותישבר" (מלשון יושבת על המשבר), כלומר שהייתה נטולת כל התפארות והתנשאות.

(שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 63)

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות (כה,ה-ו)

"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – עיקר ומיטב הכוחות והזמן צריכים לנצל לענייני קדושה ועבודת-ה' (יצחק שהיה 'עולה תמימה', רומז לענייני הקדושה).

"ולבני הפלגשים... נתן אברהם מתנות" – ואילו להתעסקות בענייני העולם די ב'מתנה' בעלמא, שאין לה שיעור ואפשר לתת גם דבר מועט. יהודי אמנם חייב לעשות 'כלי' טבעי לפרנסתו, שבו תשרה ברכת ה', אך היות שאין כאן אלא עשיית 'כלי' בלבד, אין להיות מושקעים בעשייה זו, ודי בעסק מועט כדי 'לצאת ידי חובה'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 344)

נתן אברהם מתנות (כה,ו)

...מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם (רש"י)

בשני מקומות בתורה מופיעה המילה "מתנת" חסרה ו': כאן ובמשלי (טו): "ושונא מתנת יחיה".

האות ו' היא 'אות אמת' ו'אות חיים' (כידוע בזוהר). "מתנת" חסר ו' מורה שהמתנות באות מצד הקליפה ולא מצד הקדושה (כי חסרה בהן ה'אמת' וה'חיים'). לכן נאמר כאן 'מתנת' חסר ו', כי המתנות שניתנו לאברהם בשל שרה באו מסטרא דקליפה (ולכן לא רצה ליהנות מהן).

גם במשלי מדובר במתנות הבאות מצד הקליפה, שאין בהן האות ו' מ'עץ החיים', ולכן מי ששונא מתנות אלה – יחיה (מ"עץ החיים").

זהו גם שנאמר בפסוק הבא "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי": מאחר שקיים אברהם "ושונא מתנות", נתקיים בו "יחיה".

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' פו-פז)

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנה (כה,ז)

התיבות "אשר חי" נראות לכאורה מיותרות.

רז"ל אמרו (זהר ח"א קסח) שאברהם אבינו נתן חמש שנים משנות חייו לדוד המלך. נמצא, שימי שני חיי אברהם הם מאה ושמונים, אך לא חי את כולם, כי נתן חמש שנים לדוד המלך.

זהו "אשר חי": בפועל אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנים, אבל בעצם היו שנותיו מאה ושמונים.

(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' קלב)

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה,יב)

כשלומדים על תולדות ישמעאל, שהיו לו שנים-עשר נשיאים, נשאלת השאלה: מדוע מגיעה לישמעאל 'התפשטות' שכזו? כדי לתרץ את השאלה מדייק הכתוב שישמעאל היה "בן אברהם". כלומר – גדולה זו לא משלו היא, אלא משל אברהם אביו. אברהם, מצד מידת חסדו, ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "לפניך" דייקא, היינו בחסד שלמעלה, שהוא בלי גבול, ותפילתו אכן נתקבלה – "ולישמעאל שמעתיך".

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 356)

 תגובות והערות

נרות שבת מחוץ לבית / הדלקה לפני הזמן / מנהגי יום הולדת / קני המנורה

הדלקת נרות שבת קודש חוץ לביתה

במדור 'ניצוצי רבי'1 הובא2 מענה של הרבי, שלא כדאי לאשה לקבל על עצמה להוסיף נרות בהדלקת נש"ק, מכיוון שכאשר תהיה מחוץ לביתם יהיה קשה לקיים זאת, ויש בזה בעיה של נדר, ע"כ. מאידך, עצם המנהג (במקור - להוסיף נרות לכל אחד מהילדים) רווח ביותר בין אנ"ש ובעם ישראל בכלל, ונזכר גם במכתב הרבי3.

והנה בס' שמירת שבת כהלכתה4 הביא שגם אשה הנוהגת להדליק מספר מסוים של נרות שבת, שבביתה אינה רשאית לפחות מהן (ובשעת הדחק תעשה התרת נדר בפני שלושה), אמנם כשאינה שובתת בביתה, המנהג הוא שאינה מדליקה אלא שני נרות בלבד5.

וכן כתב בס' 'לקראת שבת'6. וביאר שם הטעם שנהגו הנשים כן – נראה מפני שקשה להן בדרך בכל פעם להדליק הנרות כמו בבית, דפעמים אין להן נרות, ופעמים אין להן מקום היכן להדליקן, על כן קיבלו עלייהו דבמקום אחר אין מדליקין התוספת שמדליקין בבית, רק ב' נרות שהוא מעיקר המצוה כנגד זכור ושמור7.

ולכן צריך ביאור במענה האמור, דלכאורה גם אם אין מקבלים את מנהג הנשים דהוי "כאילו התנו", עכ"פ ניתן ללמד את האשה להתנות בעצמה מראש במפורש שמקבלת זאת רק "בלי נדר", ועכ"פ - שאינה מקבלת עליה זאת לזמן שתהיה מחוץ לביתה.

וכיוון שכאמור המנהג רווח ביותר, ולא ידועה ע"ז תגובה כלשהי ברבים, אולי יש כאן הוראה פרטית.

_____________________________

1)     ב'התקשרות' גיליון תתקנ"ח.

2)     מספר 'מנהג אבותינו בידינו' להרב גדלי' אבערלענדער, מונסי תשע"ב, עמ' יט הערה 111. ובס' שלחן מנחם (או"ח) ח"ב עמ' נט בהערה הובא מקובץ 'אור ישראל' (שעורכו הוא הרב הנ"ל) גיליון מח עמ' קסה, הוראה ביחידות "לזוג שביקשו להתחיל להדליק כמה נרות מיד לאחר נישואיהם בגלל העניינים והסגולות שיש בזה, אמר להם רבינו שלא כדאי הדבר..." עיי"ש.

3)     אג"ק חלק ל עמ' כח. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסא / שלחן מנחם ח"ב עמ' נט.

4)     ח"ב פמ"ג ס"ג.

5)     ומציין לשערים מצויינים בהלכה סי' עה ס"ק יג, יסודי ישורון ח"ג דף קלה ד"ה נוהגים הנשים, וטעמם - שכך נהגו הנשים, והוי כאילו התנו, וציינו ע"ז כמה מקורות.

6)     להרב משה הכהן קאהן, ירושלים תשנ"ט, סי' ד סי"ז, משו"ת בית ישראל (סי' קמח). וכ' ששם הביאו ראיה לזה ממש"כ המג"א (סי' רסא ס"ק יג [וכ"פ אדה"ז שם ס"ז]): "ועתה נוהגים לומר מזמור שיר ליום השבת, ואפילו הכי אין מקבלין שבת, ועושין כל מלאכות עד ברכו, דמעיקרא הכי קיבלו עלייהו" עכ"ל, וה"ה בזה אמרינן דמעיקרא הכי קיבלו עלייהו.

7)     ודן שם כשנמצאים כמה שבועות במקום אחד, דמסתבר שדינן כמו בבית. ומאידך הביא מספר 'הלכות למעונות הקיץ' (להרה"ג רי"ד הארפנס, פ"ז), שאם שוהים באכסניא כמה שבועות – מדליקין רק ב' נרות, אבל אם שוכנים במעונות הקיץ במשך כל הקיץ [=חודשיים] דינן כמו בבית.

הדלקת נש"ק מוקדמת

ב'תשורה' (וואלף, כב סיוון תשע"ב) עמ' 35, מסופר על אישה חשובה מאנ"ש שעסקה במבצע נש"ק עם נשים סיעודיות, "והייתה מדליקה עמם את נרות השבת, גם אם השעה הייתה מוקדמת לפני שבת קודש. כשעה וכשעתיים לפני כניסת השבת.

"במשך הזמן יצאו עוררין... על נוהגה, ואמרו שאין זה ראוי ומתאים, וכי עלול לצאת מכך קלקולים. הדיבורים הללו גרמו לה עגמת-נפש רבה, ובהזדמנות היא כתבה על כך בפרטיות לרבי, אך לא זכתה למענה.

"כאשר היו [היא ובעלה] לאחר מכן ביחידות, תיכף כשנכנסו פנה הרבי ואמר לה: "אייער ארבעט זאל זיין מיט א ברכה [=שפעולותייך יהיו מתוך ברכה], ובזה נחה דעתה". ע"כ.

עיקר חסר מן הספר – אם אכן הייתה מדליקה עמהן בברכה, וכהלשון "מיט א ברכה". ובפרט שהדברים מפורשים בשו"ע.

וזה לשון שו"ע אדה"ז (סי' רסג ס"ו): "ואם רוצה להדליק הנר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה – רשאי... ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה...".

מעיון בלוחות-השנה ברור, שהזמן שבין פלג המנחה לבין זמן הדלקת הנרות הנהוג בת"א בקיץ הוא כשעה, ובחורף גם הרבה פחות מזה.

על-כן, אין מקום להדליק בברכה לפני זמן פלג המנחה, ובוודאי לא כשעתיים לפני כניסת השבת.

וגם כשבאים להדליק בלית-ברירה בלא ברכה, יש מקום לדון אם יש ערך להדלקה כזאת, או שמא לא על כך ניתנה השליחות לעשות מבצע נש"ק, כיוון שאין מקיימים בזה את המצווה כלל. ואדרבה, מי שתראה אותה מדליקה אז, לא תבדוק אם עשתה זאת בברכה, אלא תלמד מזה שגם בשעה כזאת ניתן להדליק, ותעשה זאת בברכה. ואולי לזה הכוונה כשדיברו על "קלקולים" שעלולים לצאת מכך.

ואולי היתה הכוונה גם לזה, שפעולותיה יהיו בברכה – הדלקת נש"ק (רק) באופן שמברכים עליה.

עוד בעניין עלייה עבור הילדים

בקשר לדיון אודות מנהגי יום הולדת ע"י האב בימי ההולדת של הילדים ('התקשרות' גיליון תתקנ"ז עמ' 14), בדקתי ומצאתי שבשנת תנש"א היו לי אישית שני מענות של הרבי בנושא זה:

כתבתי לרבי בקשר לבני יהודה ליב שי' שהגיע לגיל חמש בט"ז אדר-א', ונעניתי:

"מנהגי יום הולדת. בדיקת המזוזות. אזכיר על הציון".

כן כתבתי בב' ניסן בקשר לבני שלום דובער שי'  שהגיע באותו היום לגיל ארבע, ונעניתי:

"מנהגי יום הולדת. אזכיר על הציון".

(ההדגשות – שלי). ולכאורה, עדיין זו הוראה פרטית, ולא הוראה לרבים. ובגיליון 'התקשרות' תשס"ו ליקט הרב ראובן שי' פבזנר כו"כ מנהגי יום הולדת, שלכאורה גם הם בגדר 'הוראה פרטית'.

הרב יוסף-שמחה גינזבורג

אופן ציור קני המנורה

בגליון י''ח במדור "ניצוצי רבי" הופיע מענה הרבי בעניין צורת המנורה בזה הלשון: "בנוגע לציור המנורה לנסות שיהי' כדרמב"ם. אבל כיון שכמה מגדולי ישראל (עוד בימיו) חלקו על זה – לוותר".

המובן בהשקפה ראשונה שהכוונה לקני המנורה, האם היו ישרים ובאלכסון, או עגולים. וכך הבינו בקובץ הערות וביאורים שיצא לאור ע''י ישיבת אוהלי תורה (ש"פ שמות תש"ס) וככתוב שם, תמוה, דמשמע משיחות כ''ק אדמו''ר נשיא דורנו ד"אין חולק בדבר" על הרמב''ם, ראה לקו"ש חכ"א ע' 169, וחכ''ו עמ' 200.

אלא שנתעוררתי שבלשון הנ''ל של הרבי לא מפורש שהכוונה לקני המנורה ישרים או עגולים, ואולי הכוונה לעניין אחר, ולדוגמא, הגביעים, שלדעת כל המפרשים אינם הפוכים, לבד הרמב''ם הסובר שאכן היו הפוכים.

בגליון הנ''ל מופיע רק קטע ממכתב צא''ח, ושם מוזכר שצירפו למכתב צילום מן המנורה, אבל אינו מועתק שם בגליון הנ''ל.

הרב שמואל משה לשס, מלבורןן


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)