מאמרים נוספים בפרשה
	דווקא התקיפות מועילה
	אחדות בהתחלה ואחדות בסוף
	עליונות של יהודי
	הערבות ההדדית ביהדות
	למען ה"רכוש הגדול"
	לא לדחות לרגע
	תפילה שבלב, הקול הפנימי
	הרמז של יוסף
	בלי פחד אבל עם כאב
	הסכר מגביר את הזרימה
	יהודי אינו מפחד מהעולם
	הכוח לנהוג בחסד
	כוח לשאת את קושי הגלות
	"תורתו אומנותו"
	האחריות לילד יהודי
	לא לעשות דברים לבד
	בקשות בזכות יוסף
	איחוד הממלכות
	הצער שלפני היציאה לגלות
	הצוואר הוא העיקר

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו (בראשית מו,יב)

עם-ישראל כולו מכונה בתורה 'יוסף', כמו בפסוק¹: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". זאת למה? מסביר רש"י: "כל ישראל נקראים על-שם יוסף, לפי שהוא פרנסם וכילכלם בימי הרעב"; כפי שמסופר בהרחבה בפרשת השבוע.

הסבר זה, כפי שהוא נתפס בפשטות, אינו מספק כלל. וכי משום שבתקופה אחת, קצרה למדי, פרנס יוסף את ישראל, משום כך נקרא כל העם היהודי לאורך השנים בשם יוסף?!

זאת ועוד: הרי כינויו של עם-ישראל 'יוסף' בא במסגרת הבקשה "רועה ישראל האזינה", ומכאן שהכינוי 'יוסף' מבטא את זכותו ומעלתו של העם היהודי; האם העובדה שיוסף פרנס את ישראל בשנות הרעב היא זכות כה גדולה לכל עם-ישראל?!

רעב רוחני

מוסבר בתורת הקבלה והחסידות², שכל תופעה גשמית הקיימת בעולם, מתחילה ומשתלשלת מתופעה רוחנית. העובדה שיוסף פרנס את ישראל בימי הרעב (הגשמי), מלמדת, שיוסף הוא שמעניק לעם-ישראל כוחות רוחניים³ בימים קשים (ימי רעב רוחני). בתקופות של הסתר-פנים, גלות וחושך רוחני - יונקים אנו את הכוחות מיוסף הצדיק.

ייחודו של יוסף לעומת אחיו השבטים הוא בכך, שהם היו רועי צאן שהתרחקו מהעולם ומשאונו, כדי שלא יפריעם בעבודת-השם; לעומתם, יוסף היה במרכז חיי-העולם - תחילה כמנהל ביתו של פוטיפר, אחר-כך כממונה על האסירים בבית-הסוהר, ולבסוף כמשנה-למלך במצרים. הוא עמד תמיד בתוך המולת העולם וטרדותיו, וגדולתו הייתה בכך, שעם כל זה נשאר דבוק בקב"ה.

במרכז העשייה

יוסף היה בגלות. בתחילה כפוף לפוטיפר ואחר-כך לפרעה. כל טרדותיה של הנהגת מצרים היו על ראשו. הוא עמד במרכז העשייה והחיים המדיניים במצרים. אף-על-פי-כן לא פגם הדבר באמונתו ובדבקותו בקב"ה, עד שגם בשיא הטרדות היה דבוק וקשור עמו.

בכך מסמל יוסף (יותר מהשבטים, ואף יותר מהאבות) את מהותו של עם-ישראל. גם העם היהודי נשלח לגלות, כשהוא נתון לשליטתן של האומות. אין הוא יכול להתנתק מהעולם לטובת דבקותו בקב"ה. הוא חייב לשמור על אמונתו ודבקותו בה' תוך כדי ההימצאות בגלות והעיסוק בטרדות העולם.

מול קשיים

את הכוח לעמוד בתפקיד קשה זה מקבל עם-ישראל מיוסף הצדיק. זו המשמעות הפנימית בכך שיוסף "פרנסם וכלכלם בימי הרעב". כשם שהוא פרנס את השבטים בימי הרעב הגשמי, כך יוסף הוא שנותן את הכוחות לעמוד מול ה'רעב' הרוחני - הגלות, טרדות העולם, רדיפות והפרעות.

כאשר עם-ישראל רוצה לבטא את זכותו ומעלתו, הוא מכנה את עצמו 'יוסף' - כי ההתמודדות נוכח קשיי הגלות היא בכוח 'יוסף' שיש בכל יהודי.

(מאת הרבי מליובאוויטש מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 252)

----------

1) תהילים פ,ב.

2) תורת חיים ויחי דיבור המתחיל בן פורת יוסף פרק ט (קה,ב) ואילך.

3) ראה גם תורת שמואל - תרל"ו (חלק ב) עמ' שג.