מאמרים נוספים בפרשה
	שמן שבשמן
	למה נמחק שמו של משה מהפרשה?
	מחיקה שחושפת גדולה
	יום-הולדתו של משה רבנו
	להצית את אש הנשמה
	משה מקדש את הקרובים אליו
	בגדי נבואה
	שתי דרגות באחדות
	מוכנים ליציאה
	מהותו של יהודי קשורה בקב"ה
	עבודה מתוך רעש וצלצולים
	משכן בצורת אדם
	ה"מזבח" נשאר טהור לעולם
	לא בכל דבר צריך להתלהב
	להתגבר על ה'נחש' ולגלות את 'משיח'
	זיתים או שמן
	עיקר וטפל בקיומו של העם היהודי

ועשית מזבח מקטר קטרת (שמות ל,א)

חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים, שהמשכן והמקדש מסמלים למעשה את נפש האדם. כל הדברים שהיו במשכן, קיימים תמיד גם באדם. על-ידי התבוננות במשכן ובכליו, יכולים אנו להבין כיצד להתנהג בחיי היום-יום של כל אחד מאיתנו.

בפרשיות תרומה ותצווה מפרטת התורה את הלכות כלי המשכן. עם הכלים נמנים שני המזבחות: מזבח הנחושת החיצוני, להקרבת זבחים ומנחות, ומזבח הזהב הפנימי, להקטרת הקטורת. המזבחות הללו חלוקים גם בהלכותיהם: על המזבח הפנימי אסור היה להקריב שום קרבן מלבד קטורת, ובעת ההקטרה היה המקטיר צריך לשהות לבדו בהיכל, ללא איש זולתו.

המזבח והלב

המזבח, באופן כללי, מסמל את הלב, שבו יוקדת אש האהבה לה'. המזבח החיצון והמזבח הפנימי מסמלים את שתי הדרגות של אהבת ה' בלב האדם: חיצוניות הלב ופנימיות הלב. שתי הדרגות הללו מבטאות התייחסות שונה כלפי המרכיבים השונים שבעבודת ה'.

יש דברים שיהודי אמנם צריך לעשותם, אך עליו לעסוק בהם ב'חיצוניות הלב' בלבד - באופן ענייני, ללא התלהבות וחיות פנימית; ויש דברים שיש לעשותם בכל הלהט וההתלהבות ובכל כוח הנשמה.

מילוי חובה

יהודי צריך לאכול ולשתות. יהודי צריך לישון ולנוח. יהודי צריך לדאוג לבריאות גופו ולטייל באוויר הצח. ודאי שאין הוא עושה זאת למען התאווה האישית, אלא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם-שמים"¹, ואף למעלה מזה - "בכל דרכיך דעהו".² יכול הוא אפוא לחשוב, שעליו לעשות כל זאת בכל הלהט וההתלהבות.

אומרת לו התורה: את האיברים והחלבים (שמסמלים את הצרכים הגשמיים) מקריבים רק על-גבי המזבח החיצון. כלומר: צריך לעסוק בעניינים הגשמיים אך ורק ב'חיצוניות הלב' - בלי התלהבות יתרה. עושים את הדברים הללו כמילוי חובה בלבד, ולא מתוך עונג פנימי.

בלי פרסום

את 'פנימיות הלב' יש לשמור לתורה, לתפילה ולעבודת-ה' טהורה. "לא תעלו עליו... עולה ומנחה"³, מזהירה התורה. על המזבח הפנימי אסור להקריב זבחים! את פנימיות הלב, את ההתלהבות והחיות הפנימית, צריך להפנות לקודש בלבד. שם מעלים רק קטורת - דבר שכולו עולה לקדושה, בלי פסולת.

התורה מוסיפה ומזהירה: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד".⁴ כשהקטיר הכוהן את הקטורת, היה עליו להיות שם לבדו; הוא והקב"ה בלבד. משמעות הדבר: הדברים השייכים ל'פנימיות הלב' צריכים להיעשות למען הקב"ה בלבד, בלא פרסום ויוהרה. רק האדם והקב"ה צריכים לדעת את הדברים. ואז, כשעוסקים בדברים הללו בלי שום פניות צדדיות, זוכים שהשכינה שורה במעשי ידינו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 172; כרך ו, עמ' 186)

----------

1) אבות פרק ב משנה יב.

2) משלי ג,ו.

3) שמות ל,ט.

4) ויקרא טז,יז.