מאמרים נוספים בפרשה
	להרים את הראש
	מתוך השבירה צומחת העלייה
	שלמות של יהודי
	יהודי בלי הקב"ה הוא "מחצית"
	קבלת-עול מתוך התלהבות
	לא להיבהל מכפייה
	צדקה כמו אש
	המראות שנתקדשו
	לשמור על הפנים
	נשמה יתרה בשבת
	גם בשעת החטא נשאר היהודי נאמן לה'
	לא לחפש תחליפים
	גם שברי הלוחות הונחו בארון
	שישה מגורשים ואחד בורח
	הפתרון לשכחה – לזכור
	ארבעים יום בהר-סיני
	להחליט: לכאן או לכאן
	לשטוף את מה שנדבק
	להתרחק מאכזריות
	מה עושים כשהשכינה עוברת

וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר (שמות לב,יט)

כשירד משה מהר-סיני ושני לוחות-הברית בידיו וראה את החוטאים בעגל - שבר את הלוחות. משה עשה זאת מדעתו, אך חז"ל¹ אומרים ש"הסכים הקב"ה על ידו", שנאמר: "אשר שיברת"², ורש"י מפרש³ את המילה "אשר" כלשון אישור - "אישרו ושיבחו על שבירתן".

לאחר מכן נתן הקב"ה למשה את הלוחות השניים, שהיו בבחינת "כפליים לתושייה"⁴, מאחר שעמם ניתנו "הלכות, מדרש ואגדות" - כל התורה שבעל-פה. הלוחות האלה הוכנסו לארון-הברית שהיה במשכן, ולצידם הונחו בארון גם שברי הלוחות הראשונים, כמאמר הגמרא: "לוחות ושברי לוחות מונחין בארון".⁵

למה להזכיר?

מה הייתה המטרה בהנחת שברי הלוחות בארון, ובפרט שהם מזכירים את החטא החמור של עם-ישראל? כמו-כן עלינו להבין מדוע ניתנה התורה שבעל-פה דווקא עם הלוחות השניים, לאחר שעם-ישראל חטא ולכאורה ירד ממדרגתו, ולא מיד עם הלוחות הראשונים, כשעם-ישראל עמד במדרגה עליונה?

מוסבר בתורת החסידות, שבגלל מהותה האין-סופית של התורה - שהיא חכמתו הבלתי-מוגבלת של הקב"ה - אין האדם יכול לתופסה. כל עוד הוא חש את גדרי מציאותו המוגבלת, הם מהווים מחסום בפני קליטת התורה. התנאי לקבלת התורה הוא ביטול מציאות הנברא, עד שהאדם אינו מרגיש את עצמו למציאות. כפי שנאמר בתפילה⁶: "ונפשי כעפר לכול תהיה", ואז הוא יכול לבקש "פתח לבי בתורתך".

התעלות שמפריעה

המצב של עם-ישראל בעת מתן-התורה היה מצב של רוממות. הקב"ה בחר בנו מכל עם ולשון⁷ ורוממנו מכל הלשונות⁸, והתחושה הייתה תחושת התנשאות והתעלות. אמנם התגלות השכינה פעלה הרגשה של חרדה והתבטלות, אבל זו לא הייתה התבטלות גמורה ומוחלטת, אלא התבטלות שבאה מהתעלות ומהתרוממות.

לכן התורה שניתנה בעקבות מעמד הר-סיני הייתה מוגבלת. לא היו בה המרחבים האין-סופיים של התורה שבעל-פה, מכיוון שבני-ישראל לא היו כלי לגילוי כזה.

שיברון-לב חיובי

אולם לאחר שחטאו בעגל ומשה רבנו שבר לעיניהם את הלוחות, הגיעו בני-ישראל לתחושת התבטלות עמוקה ביותר. ליבם נשבר בקרבם והם היו בבחינת "נפשי כעפר לכול תהיה". התבטלות זו הייתה כלי שאפשר להם לקבל את התורה שבעל-פה ואת הלוחות השניים, שהם בבחינת "כפליים לתושייה".

זו אפוא משמעותם של ה"לוחות ושברי לוחות" שהיו מונחים בארון. הלוחות השלמים מסמלים את תחושת ההתעלות, ושברי הלוחות מסמלים את שיברון-הלב וההתבטלות שצריך יהודי לחוש כלפי התורה. שתי התחושות האלה צריכות להימצא במקביל בליבו של יהודי, ואז הוא נעשה כלי לאור התורה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 248)

----------

1) שבת פז,א. יבמות סב,א.

2) שמות לד,א. דברים י,ב.

3) שבת שם. וברש"י יבמות: "אשר - לשון יישר".

4) איוב יא,ו.

5) בבא בתרא יד,ב. מנחות צט,א.

6) ברכות יז,א.

7) ברכות קריאת שמע. וכמו שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח-חיים סוף סימן סד (ממגן אברהם שם) שזה אמור על מתן תורה.

8) נוסח תפילת יום-טוב. וכן בקידוש (יום-טוב) "ורוממנו מכל לשון".