מאמרים נוספים בפרשה
	כשלא מבינים לא מערבבים
	חוקה אמיתית
	החוקה של התורה
	קלה כחמורה
	להגיע לחיים נצחיים
	כשנזכרים בגאולה
	"להיטמא" כדי לטהר אחרים
	ארבע הוראות מאפר הפרה
	ההגנה מטומאת העולם הזה
	המן, ענני-הכבוד ובאר-המים
	קידוש השם
	תיקון חטא המרגלים
	המים חזרו; העננים – לא
	'ענני-כבוד' ו'באר' בחיי היום-יום
	שני פירושים, שתי דרכים
	כשהמוות מתהפך לחיים
	נס שמגלה נס
	הפוגע בישראל – מאבד את הזכות
	טעם שלמעלה מטעם

זאת חקת התורה (במדבר יט,ב)

כשהתורה מתחילה לפרט את דיני הפרה האדומה, היא מקדימה ואומרת¹: "זאת חוקת התורה". לכאורה היה מתאים יותר לומר "זאת חוקת הפרה", ומכאן שבכך רומזת התורה, שמצוות פרה אדומה היא בעצם החוקה של התורה כולה ויש בה דבר המלמד על כל המצוות.

ייחודה של מצוות פרה אדומה, שאין בה שום טעם שכלי. כשיהודי מקיים מצווה זו, אין לו שום הבנה בטעמה של המצווה, והוא עושה זאת כציווי אלוקי טהור. כך צריך להתייחס לכל המצוות, אף אלה שיש מאחוריהן טעם שכלי - לקיימן כרצון אלוקי מוחלט, שלמעלה מההיגיון האנושי.

כל פרט חשוב

יש הבדל מהותי בין כוח השכל לבין כוח הרצון²: השכל מעצם טבעו אינו מוחלט, וכל דבר נמדד על-פי משקלו השכלי. יש פרטים חשובים יותר וחשובים פחות. לעומת זאת, הרצון אינו מתחלק. כשאדם רוצה משהו - הרצון כולל את הדבר כולו, על כל פרטיו, וכל פרט קטן חשוב כמו הדבר כולו.

כך גם במצוות התורה, הואיל ומהותן האמיתית היא היותן רצון ה', אין הן ניתנות לחלוקה. כל מצוות התורה חשובות באותה מידה, וכל פרט קטן נוגע לעצם שלמות המצוות. לפעמים מקצת המצווה אינו כלום, ולעיתים חלק מהמצווה כמוהו ככולה.

מאיר בגלוי

נקודה זו באה לידי ביטוי גם בדיני הטומאה והטהרה (שהפרה האדומה מייצגת אותן). אם האדם נוגע בטומאה באחד מאיבריו - הטומאה חלה מיד על הגוף כולו.³ אין הבדל בין נגיעה חיצונית בטומאה לבין בליעת דבר טמא - האדם נטמא בכל התוקף גם בנגיעה.⁴ אין הבדל אם נגע בטומאה במזיד או בשגגה ואפילו באונס.⁵ כמו-כן, השפעתה של הטומאה היא מוחלטת - האדם נאסר באכילת קודש, ויתרה מזו - "ואל המקדש לא תבוא".⁶

הסיבה לכך היא, שבדיני הטומאה והטהרה מאיר הרצון האלוקי בגלוי⁷, ולכן נראית בו המהות האמיתית של רצון ה', שאין בו התחלקות והבחנה בין פרט כזה או אחר.

לא להסתפק

מכאן יש להפיק הוראה לכל מצוות התורה ("זאת חוקת התורה"): אמרו חז"ל⁸, "לא תהא יושב ושוקל מצוותיה של תורה", אלא "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה⁹". יהודי צריך להרגיש, שכל מצווה היא רצון ה', וברצון האלוקי אין התחלקות ואין פרט חשוב יותר ופרט חשוב פחות, ולכן עליו להיות זהיר אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים כמו ב"חמורה שבחמורות".

וגם כשעוסקים בקירוב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, אין להסתפק בכך שהזולת מקיים את המצוות החמורות, אלא יש להשתדל בהשתדלות הגדולה ביותר שהזולת יגיע גם לזהירות בדקדוק קל של דברי סופרים, ושהדבר יהיה נוגע לו עד מיצוי הנפש.|44

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות  כרך יג, עמ' 66)

----------

1) במדבר יט,ב.

2) ראה דיבור המתחיל "ואני תפילתי" תרצ"ד (ספר המאמרים קונטרסים כרך ב, קונטרס כז). דיבור המתחיל "אגורה באהלך" תרצ"ה (שם קונטרס כט). וראה גם דיבור המתחיל "ועתה יגדל" תרס"ה. ועוד.

3) טומאת ידיים וכו' היא רק מדברי סופרים (רמב"ם הלכות אבות הטומאה תחילת פרק ח. הלכות מקוואות תחילת פרק יא), דשלמה תיקן נטילת ידיים וכו' (שבת יד,ב. עירובין כא,ב).

4) ראה לקוטי תורה שיר-השירים ט,ג.

5) בבא-קמא כח,ב. ושם נסמן.

6) ויקרא יב,ד.

7) בלשון החסידות: "עניין הטומאה והטהרה הוא בחינת מקיפים" (לקוטי תורה תבוא מו,ג. וראה גם לקוטי תורה שיר-השירים שם).

8) תנחומא עקב ב. דברים רבה פרשה ו,ב. ילקוט שמעוני יתרו רמז חצר. ועוד.

9) אבות פרק ב משנה א.