מאמרים נוספים בפרשה
	כל המצוות חשובות
	לקבל בזכות ולא בחסד
	מיזוג ניגודים
	שובע ורעבון
	הגלות צומחת מהחשבת העולם
	עוני ועושר ב"לחם מן השמים"
	שוויון שכל-כולו "אצבע אלוקים"
	מסירות-נפש של רועה ישראל
	הטכנולוגיה בשירות השכינה
	הלוחות והצדיקים
	שוחד לקב"ה?
	מתי הקב"ה נושא פנים
	מתוך ההסתר פורץ הגילוי
	כמו ילד קטן שמתחיל ללמוד
	חובת הנשים בתלמוד תורה
	סגלות המזוזה – לשמור
	התזכורת המתמדת של המזוזה
	המזוזה עובדת בשבילך
	המתנה שקיבל משה רבנו
	למעלה ממילוי חובה

קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות (פירוש רש"י, דברים י,ז)

בפרשתנו מוסיף משה רבנו לסקור את אירועי ארבעים השנים במדבר ולעורר את בני-ישראל לשמור את מצוות התורה. הוא מזכיר בין השאר את מעשה העגל ואת שבירת הלוחות, ומצמיד לזה את סיפור פטירתו של אהרון, אירוע שהתרחש כארבעים שנה לאחר מכן. מסמיכות זו של שני האירועים למדו חז"ל כי "קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כשבירת הלוחות".

כאשר התורה, שהיא תורת אמת, משווה שני דברים, זו צריכה להיות השוואה אמיתית וכוללת. אם התורה משווה את מיתתם של צדיקים לשבירת הלוחות, ההשוואה אינה רק בכך ששתיהן קשות לפני הקב"ה, אלא יש קשר פנימי ותוכני ביניהן.

הקדושה פרחה

על שבירת הלוחות מספרים חז"ל: "נסתכל (משה) בהן וראה שפרח כתב מעליהן. אמר, האיך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש? אלא אאחוז ואשברם". כלומר, משה רבנו שבר את הלוחות כאשר התברר לו "שפרח כתב מעליהן".

אין לפרש שעצם הכתב פרח מעל הלוחות, שאם-כן היה צריך משה לומר "שאין בהם כלום", ולא "שאין בהם ממש". אלא כוונת חז"ל היא, שהכתב אמנם נשאר, ואולם הקדושה שהייתה בתוך כל אות ואות - פרחה. כאשר הקדושה פרחה מהאותיות, ראה משה ש"אין בהם ממש" - הן נותרו אותיות שאין בהן קדושה.

גוף ונשמה

בנקודה זו טמון הדמיון הפנימי בין שבירת הלוחות לבין מיתתם של צדיקים. יהודי הוא בדוגמת הלוחות - יש בו גוף, כמו גשמיותו של הכתב, ונשמה, בדוגמת הקדושה שבתוך הכתב. הנשמה האלוקית שבגוף היהודי הוא בדוגמת "מכתב אלוקים" שבתוך הכתב שבלוחות.

אצל הצדיק ניכר ומורגש, שעיקר חייו הוא הנשמה האלוקית ולא חיי הגוף. חייו של צדיק אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים - אמונה, יראה ואהבה. גם כשהוא חי בעולם הזה, בגוף גשמי, חייו הם חיים רוחניים.

תזכורת מתמדת

כאשר צדיק מסתלק ונשמתו נפרדת מן הגוף, הרי זה בדוגמת פריחת הקדושה האלוקית מהלוחות. נשאר רק הגוף הגשמי, כמו עצם הכתב שעל הלוחות, אבל עיקר מהותו של הצדיק, הנשמה האלוקית, נפרדה ממנו ועלתה למעלה, כשם ש"פרח כתב מעליהן" (מעל הלוחות).

נקודת דמיון נוספת:

שברי הלוחות נשתמרו בארון, וכאשר בני-ישראל יצאו למלחמה, נטלו עמם גם את שברי הלוחות. כך הייתה להם תזכורת מתמדת כי הקדושה האלוקית היא העיקר ובלעדיה גם הכתב והאותיות שכתב הקב"ה בלוחות "אין בהם ממש".

זה גם הכוח וההתעוררות שנוטלים ממיתתם של צדיקים. כשנזכרים במיתתם של צדיקים, מרגישים שצריך להתעלות עוד ועוד ולדבוק בחייו הרוחניים של הצדיק, שהם-הם עיקר מהותו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 30)

---------

1) דברים י.

2) ירושלמי יומא פרק א הלכה א. תנחומא אחרי י. הובא בפירוש רש"י דברים י,ז.

3) אבות דרבי נתן פרק ב. וראה רבינו בחיי שמות לב,טז.

4) תניא אגרת-הקודש סימן ז"ך וביאורו.