אחת הסיבות לאובדן האמון הציבורי במערכת הפוליטית נעוצה בפער בין מה שמעסיק את הציבור למה שמניע את הפוליטיקאים. הציבור רוצה שנבחרי העם יעסקו באתגרים האמיתיים ויתמודדו עם השאלות הרציניות, ואילו הפוליטיקאים נותנים תחושה שמה שמעניין אותם הוא חשבונות אישיים, טינה פרטית או יצר נקמנות. השיקולים האלה, עם כל הכבוד, לא ממש מעניינים אותי ואותך.

לצד האתגרים הביטחוניים והכלכליים, הוויכוח המרכזי בחברה הישראלית מתמקד בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן – מדינה ככל העמים או מדינה יהודית. האם זה ביתו של העם היהודי או מקום מפלט להמוני מהגרים מאפריקה ומאוקראינה? האם במדינה היהודית ניתן כבוד ליום השבת או שהופכים אותו ליום קניות ומסחר?

הוויכוח הזה ניטש לכל רוחב הזירה. בתפיסת הגיור, בערכי החינוך, במעשה ההתיישבות בארץ, במקומם של ערכים יהודיים כמו כשרות ואיסור חמץ בפסח, בנישואין וגירושין ועוד ועוד. גורמים רבים, הנהנים ממימון זר, פועלים למחיקת הצביון היהודי ולהעמדת תפיסות ליברליות-רדיקליות במרכז התודעה – למגינת ליבו של הרוב היהודי הגדול, החש קִרבה למסורת ישראל.

להטות את ההגה

אנו עדים לתהליך מעניין המחולל לאורך השנים: בעוד הציבור נעשה יותר ויותר בעל זיקה דתית ומסורתית, כפי שמעידים כל הסקרים בנושאים אלה הנערכים מעת לעת – הרי המערכות התקשורתיות והציבוריות נוטות יותר ויותר לכיוון השני.

אין ספק שאחד הגורמים המרכזיים, הגורר את המדינה יותר ויותר לכיוון הזה, הוא בג"ץ. משעה ששופטי בג"ץ הרשו לעצמם להתערב בסוגיות ערכיות ובענייני השקפות עולם, אך טבעי שהם מנסים לקדם את תפיסותיהם האישיות. ומאחר שרובם ככולם מחזיקים בתפיסות עולם ליברליות-רדיקליות, פסיקותיהם מקוממות שוב ושוב את הרוב היהודי המסורתי.

זו הזירה המרכזית שבה נדרשת הכרעה. אמנם העם בישראל חלוק בסוגיות אלה, אבל תוצאות הבחירות מוכיחות שוב ושוב כי יש רוב מוצק להטיית ההגה בחזרה לערכים יהודיים, לריסון כוחו של בג"ץ, ולחתירה להגברת אופייה היהודי של המדינה.

המסקנה המתבקשת היא כי צריכה לקום קואליציה בין כל הכוחות הרוצים כי המדינה תנוע לכיוונים האלה. אם מנטרלים את השיקולים האישיים, יש לקואליציה כזאת רוב ברור ויציב. לכן הציבור מתוסכל כל-כך, כי במקום להתאחד סביב השאלות המרכזיות ולטפל באתגרים החשובים באמת, עוסקים בהיבטים אישיים חסרי חשיבות.

אור לגויים

עם כל הכבוד לערכים האוניברסליים, העם היהודי נושא עימו מורשת עתיקת יומין שיכולה וצריכה להיות אור לגויים. העולם כולו, המקדש את התנ"ך, והמכנה את ארץ ישראל 'הולי לנד' (ארץ הקודש), זכאי לראות ש"מציון תצא תורה", ולא עוד שוודיה או דנמרק.

עלינו לחתור שתהיה כאן מדינה יהודית, המחוברת למורשת ישראל, שתשמש מקור השראה לאנושות כולה, עד לגאולה השלמה, שבה ייבנה בית המקדש השלישי בירושלים ויתקיימו הנבואות "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים".

האנושות מייחלת לאור יהודי מירושלים (צילום: דובער גרויסמן)